לילה, חם.
התעוררתי בבוקר למשמע השעון המעורר המציק שעדיין מנגן מנגינה
של שיר שפעם אהבתי. כבר לא.
"זה בוקר זה?" חושבת לעצמי ושמה על עצמי את המכנס המוכתם
באקונומיקה שהיה פעם שחור, מגרדת מעיניי את שאריות הלילה,
מורחת את האיפור שנשאר, "מסריח לי מהפה..." חושבת והולכת לצחצח
שיניים.
נכנסת שוב לחדר ומסתכלת בחלון, עדיין חשוך, שמה שוב את אותה
חולצת העבודה המעייפת רק מלחשוב על מה שמצפה לי היום, נשכבת
במיטה לעוד כמה שניות, "רק לא להירדם".
החבר המודאג מתקשר, להעיר, דואג, אולי לא כ"כ, הלך להתארגן,
ניתוק.
האור מתחיל לעלות, סימן ש-5 וחצי, צריך לצאת.
נועלת את הנעליים השחורות המכוערות, מרגישה מכוערת, אוספת
שיער, יוצאת.
נזכרת איך אתמול החברה - של האח - של החבר, נו זאת עם הרגליים
הדקיקות הארוכות וחוץ מזה אין בה כלום חוץ מבלונד צבוע, כמו
שהיא עצמה, העירה לי שוב שיש לי בטן, שוב השמנתי חושבת לעצמי
ועומדת בתחנת האוטובוס השוממת בחור הנידח בו אני גרה.
גרה, גם ביטוי לישנה בו את הלילה.
האוטובוס מגיע, חסר לי כסף, כרגיל. מנקבת פעמיים על הכרטיסיה
שהחבר המפרנס קנה לי, שונאת את זה, מקווה לטיפ של יותר משלושה
שקלים שיספיק לי לקנות עוד כרטיסיה שהחבר לא ישים לב.
קר באוטובוס, אנשים שותקים, גם התאים האפורים שלהם עוד לא
התעוררו.
מגיעה לעבודה חצי שעה לפני הזמן, גם שם קר ומנוכר.
לפני שבוע בערך זלגו לי דמעות שם, עכשיו אני "בכיינית".
שותה קפה, הפוך קטן חזק, משתינה את הפיפי של הבוקר  בשירותים,
תוקעת את העדשות בעיניים, הולכת לעבוד.
העבודה לא קשה, אבל משעממת ועוד האנשים שמשתדלים לגעת לך בכל
עצב עם אצבעותיהם החודרניות כמו מחטים של נרקומן, מזוהמים
בנפשות מלאות בכל הגועל של השכבה הערסית.
את כרגיל מתעלמת, צוחקת.
"הפיגור שכליסטית" אוהבת אותך, את מנסה שלא לפגוע, היא
מתקרצצת, זהו עכשיו את חברה שלה.
אנשים צוחקים מאחורי גבך "מין מצא את מינו" אומרים, שוכחת שלא
אכפת לך ממה שאנשים חושבים, אולי באמת אכפת לך.
העבודה סוף סוף עברה, שמונה שעות מייגעות שייחלת שיגמרו בדיוק
באותה מהירות כפי שאת מתארת אותן כרגע, סוף סוף אפשר לבקש את
המאפה שמזמן רצית לטעום, ה"פיגור שכליסטית" - סליחה על הביטוי,
אני לא באמת אדם רע - רוצה שתסעי איתה הביתה, "אני עוד לא
הולכת" משקרת במצח נחושה, וזאת נשארת לחכות לך.
לקחתי את המאפה, היא עדיין פה, קוראת לה כי "לא יפה", היא רצה
אחרייך כמו כלבלב, מעריצה.
היא מאחרת את  האוטובוס הכתום, כל הדרך את מדברת בפלאפון,
מתעלמת. מגיעות לתחנה, מגיע הירוק, שלי.
"אין לי כסף" היא אומרת, "תשלמי עלי", אני לא עונה, היא עולה
לאוטובוס, "תשלמי עליי" חוזרת, לנהג אין כרטיסיה, "תשלמי עליי"
חוזרת פעם שלישית, משלמת עליה, כי אין בדיוק ברירה, הולכת לשבת
לבד, היא מתישבת לידי. אני בוחנת את תלוש המשכורת והיא ממלמלת
משהו בקשר לידית המגניבה של האוטובוס.
לא יספיק לי מחר כסף לסוע לעבודה, אני יודעת את זה. שותקת.
"את רוצה שאני אהיה חייבת לך?" היא שואלת, "לא, מה פתאום עזבי"
- אמרתי לכם שאני לא רעה.