ילדים גדולים
משחקים בחיילים ורובי צעצוע
הרובים האלה יורים דם.
אח שלה נהרג במלחמה.
אח שלה נהרג במלחמה ואף אחד לא טרח לספר לה שבמלחמות מתים. שזה
לא כמו הסרט ההוא בערוץ 22 שהגיבור מציל את כולם והטובים
מנצחים.
הטוב והרע מזמן הפכו לשדה מוקשים אפור.
בדם ואש ותמרות עשן.
אחרי מסעות כומתה ארוכים, אחרי אימונים אין-סוף, אחרי צחוקים
בשק"ם, אחרי הבכי והעיניים הנוצצות של אמא בבקו"ם, אחרי המטווח
הראשון, אחרי שהוא התחיל עם החיילת הבלונדינית באוטובוס צפונה,
אחרי קבלת הסמל, אחרי לילות ארוכים בלי שינה, אחרי שמירות,
אחרי שיחות נפש עם השותפים לחדר, אחרי הצבה מחדש, אחרי קבלת
הפיקוד, אחרי השבת בבית, אחרי השיזוף ברגילה באילת, אחרי המתנה
שהוא הביא לה ליום ההולדת כשהוא יצא במיוחד לאפטר, אחרי לילות
בבוץ, אחרי האחריות, אחרי קבלת הדרגות, אחרי הגאווה הגדולה...
אחרי הארון.
העיניים היפות שלה כבויות לחלוטין, היא אפילו לא בוכה, הילדה
שלי...
חיבוקים מאנשים זרים, תמונות מאלבומים טריים,
בכל מקום מוטבע החיוך שלו, כל מקום מוכתם בתמימות שלו...
איך נפלו גיבורים?
ההורים שלה לא שיערו לעצמם שכשהדור הבא יגדל עוד יהיה צבא,
היא לא שיערה לעצמה שכדי לישון בלילה במיטה שלה, אח שלה שותה
עוד כוס קפה בארבע בבוקר, סוגר טוב טוב את הריץ' רץ' של המעיל
הצבאי, פותח שבע עיניים וסופג כדור.
אף אחד לא שיער שעל פיסת מולדת נגדל עם לבבות חלולים.
"ביחד נשרוד לחוד ניפול"
היא שרה לי בשקט, היא שרה לה בשקט...
ימים של מלחמה.
12.7.06 |