כמו דיו שחורה
על דף לבן,
כמו המרחק
בין השמש לעולם
כך גדולה תחושת האובדן.

אבל את אהובה בלכתך
השארת חלל כפול.
בור בלי תחתית,
פצע בלב שלא ניתן לריפוי.

ריקוד שלא נפסק
ואהבת אין קץ,
תמיד ילוו אותך
ואת זיכרך.

שינוי אדיר קרה
טילטול שלא נפסק.
הכל שונה ובענק.

עברו שלוש שנים
הפצע לא נרפא,
ושקט, פי עוד לא נפצה.

הלב שבור לרסיסים
אך חייבים להמשיך,
לחיות את החיים.

בפנים הכל נפסק,
בחוץ הכל ממשיך,
עובר עוד יום וכבר מחשיך.

עוד יום מלא בגעגוע.
בראשי את מסתובבת
בריקודך הרגוע.
באירה את הבמה
כמו ניצנוץ של כוכב.
אני רואה זאת
ונזכרת,
ויודעת שעזבת.
יודעת שאת אינך
וגדול החלל.
חייבת להשלים
עם יד הגורל.

חיה ביומיום
ועוצרת קצת לחשוב,
שוב חושבת עלייך
וליבי מתמלא
בעצב מעורבב בטוב.

רציתי שוב לומר מילות פרידה,
את ריקודך לזכור.
אני יודעת שאותו בליבי לנצח אשמור.

אני יודעת שאת מסתכלת
איך כולנו גדלים ורוקדים.
"אמא" מדהימה של המון רקדנים.

ולנו רק נותר לחיות את אותם החיים
בלעדייך...

לרקוד את אותם צעדים מרגיעים שלך,
ולזכור...

זה מה שנשאר...

-מוקדש לרותי גבל זכרונה לברכה... את באמת חסרה לי...-