יונה יורד שאול-מים-רבים
ומתלבט ומתחבט בסוגיית
"נביא-אמת ורע לו".
הן את תרשיש לא יראה לעולם.

יפו - ספינות, מלחים, שוקק בנמל,
ויונה מבקש כרטיס תרשישה.
נינווה היא המחכה לו בפי הלוויתן,
הוא - על פתח גורל, כתגרן בשוק עוד מתמקח.

יורד - כמה נמוך אפשר לרדת?
ויורד - מסתבר אפשר גם אפשר,
נופל. נופל מכל הבחינות, ובפרט -
הימה.

ים, ולא סתם ים, "לבב ימים", אין יותר ים מזה,
"ומים רבים אפפוני", ומאז נודע: בעת-מים.
נינווה - ילדה צרובת-קול, מגורענת, לוחכת אשם,
הומייה מול פי הלוויתן. תולה עיניים. היתעשת?

יורד
ונופל.
נינווה
הורגת.

יונה סופג שכרון ארס פרי קיקיון, משתגע,
ומחרף ומגדף ומטנף בלשונו את
נינווה - קיבינימט! שיאכלוה התולעים,
...
הרי הוא את שד-הים לעולם כבר ישא בקרבו.