איזה האנג-אובר. אני יכול לשתות מצדי 3 ליטר בירה או להוריד
רבע ליטר וודקה, אבל חצי טובורג עם שוט קטן של הנוזל הרוסי
הרעיל רוצח אותי על ההתחלה, ובעיקר למחרת על הבוקר. אני שוכב
עם עיניים פקוחות למשך שעה, כל פעם עוצם אותם, מרגיש סחרחורת
ואז פותח אותן שוב פעם.
בסוף אני אוזר אומץ ומתרומם. הולך לכיור לצחצח שיניים. לוקח לי
קצת זמן אבל אחרי שאני משפשף עיניים אני קולט - יש לי חור ענקי
בחזה. בעצם לא בחזה, אלא בבטן העליונה, קצת שמאלה. הוא עמוק,
אפל ומלא קורי עכביש אבל הוא לא היה שם אתמול. אני רץ לסלון כי
אני לא יודע מה לעשות, ורואה את ההורים שלי פותרים סודוקו קל,
רחוק אחד מהשני. הם בקושי שמים לב אלי עד שאני אומר "אמא, אבא
- יש לי חור בחזה". הם נשארים רגע בשקט ואז מתחילים לצעוק "את
רואה מה זה, זה בגלל שאת בקושי נותנת לו לאכול, הוא צריך בשר"
"אני? אתה הרשת לו לשתות בירה כשהוא היה בן 17" "תני לו אוכל
אמיתי, שיאכל עד שיהיה שבע!" "הוא כל הזמן יוצא ומשתכר, צריך
קצת, כדי להנות אבל לא יותר מדי". "אמא, זה לא קשור לבשר או
לאלכוהול", אני בקושי מצליח להוציא והם ישר תופסים אותי חזק
וגוררים אותי החוצה, אני בקושי יכול לזוז בגלל ההאנג-אובר.
איך שאנחנו מגיעים לאוטו אבא זורק לי את המפתחות. "אתה נוהג!",
הוא מצהיר, "נהג טוב צריך לדעת לנהוג בכל מצב, אפילו עם חור
בחזה". אין לי כח להתווכח אז אני יושב בצד הנהג ומתניע את
האוטו. "היה לי חבר בצבא", אבא מתחיל לספר, "שמעון בודבקה שמו,
וגם לו היה חור בחזה והוא היה נהג בוס". אני מקשיב לסיפור
ומתחיל להפריש נוזל חום ושעיר מהחור, שבינתיים התרחב. אני
מרגיש שהוא מרוקן אותי אבל לא יכול להגיד זאת. "הגענו
לבית-חולים", אמא מכריזה בצהלה לא מובנת.
אני יוצא מהאוטו עם ההורים ורואה חבר ותיק עובד בתור מאבטח
בדיוק שם. "אהלן אחי, מה אתה מספר?" הוא זורק במכניות אנושית
רגילה. "יש לו חור בחזה", אמא עונה מיד ואני נאלץ להנהן עם
הראש. "באסה אחי", הוא אומר אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה,
"טוב אני מוכרח לחזור לעבודה". אנחנו ממשיכים להתקדם ואז אני
שם לב שנשפך עוד גוש של הנוזל המוזר והדביק מהחור. אני לא יכול
יותר לעמוד אבל ממשיך ללכת כי אמא גוררת אותי.
מגיעה האחות, בחורה צעירה בעלת יופי רוסי ייחודי. אני בקושי
מסוגל להסתכל לה בעיניים, שלא לחשוב אפילו על לדבר איתה. "מה
הבעיה?" היא שואלת במבטא מקסים. "יש לבן שלי חור בבטן", היא
מצהירה שנית ואני כמעט שומע שמחה בקול שלה. "אני אקרא לרופא".
הרופא מגיע, גם הוא רוסי אבל לא יפה בכלל. "חור בחזה?!" הוא
אומר ספק שואל ספק מכריז. "להרים חולצה!". אני מרים את החולצה
ומראה לו. הוא מחטט בפנים ומסתכל עם כפפות מגומי טבולות
באלכוהול ששורפות לי כמעט כמו הבוז של אתמול. אני מרגיש שאני
לא יכול יותר אז אני דוחף את הזקן, לא נותן לאף אחד לתפוס אותי
ורץ לשירותים כדי להקיא - מהפה ומהחור.
אחרי דקה אני יוצא מהשירותים. החור נסתם, הרופא הלך וההורים
שלי שוב שקטים, אבל אני מרגיש מרוקן מתמיד.