יום אחד ארצה להיות כוכבת, כך אומר לי הקול הפנימי. למה, אני
שואלת את עצמי? אולי כי אני צריכה להוכיח משהו, לעצמי, לעולם?
אולי אני רוצה להצליח מול כולם, שכולם ידעו שאני הכי טובה,
מפורסמת, מצליחה. ומה אז תרגישי, אני שואלת את עצמי? אולי אני
ארגיש טוב, הצלחתי, יש לי יכולות, יש לי יתרונות יותר מאנשים
אחרים.
כשתהיי כוכבת תרגישי שאת יותר טובה, מיוחדת, מוצלחת מאנשים
אחרים, אלה שלא הפכו לכוכבים, אותם אנשים שיושבים בבית, צופים
בטלויזיה ורואים אותך מחייכת אליהם, אותם אנשים שאחרי המנוחה
שלהם בטלוויזיה יחזרו לחייהם, לשגרה המשעממת, לבעיות שלהם,
לפרטים הקטנים שמטרידים אותם והופכים את חייהם לקשים, אפורים,
חשוכים, מייגעים, לא נסבלים לעתים. אותם אנשים שאולי גם חלמו
להיות כוכבים, אבל הם לא, הם רק אנשים רגילים בלי שום זוהר
בחייהם, שצריכים לקום כל בוקר לעבודה, לדאוג לילדים, לפרנס,
לשלם, לאהוב, להעריך, לאכול, לישון, להתמיד, ותמיד אותו דבר,
וגם כשהם נחים הם מרגישים כל כך רע עם עצמם כי יש להם כל כך
הרבה דברים לעשות בזמן היקר הזה. ורק בשעה הזאת שאת מופיעה, יש
להם זמן לצפות בך, ולשכוח מהכל - מהעבודה, מהילדים, מהבעל,
מהבית, מהכסף, מכל הדאגות שעוטפות אותם כל-כך טוב. ואז הם
צוחקים? מתרגשים? בוכים? אולי משתעממים? משתעממים הם בטח לא,
אחרת הם לא היו מקריבים את השעה היחידה להנאה עבורך, אחרת לא
היית כוכבת כל כך מצליחה.
ואת יושבת שם ומביטה למצלמה, שוכחת מכל הדאגות, יש לך בכלל
דאגות? אולי את כל כך מצליחה שאותך הדאגות לא דאגו לעטוף כל-כך
טוב? ואת מאושרת? כשאין לך דאגות אתה מאושר מחוסר דאגות, או
שאתה דואג לייצר עוד דאגות?

כשהייתי נערה אמרתי לאמא שלי שתפסיק לדאוג. זה הכל בראש,
הסברתי לה. אחרי שעה לא הפסקתי להוציא לי את המחשבות מהראש
והתחלתי לבכות מרוב דאגה, פחד, חוסר-אונים של חוסר ידיעה ממה
שיקרה. אחי היה בצבא, ליד לבנון, התקשר להגיד שלמרות מה שנשמע
בחדשות הכל בסדר אצלו, ובאמת שמענו שפתחו באש ליד מוצב בצפון.
"אני לא אמורה לדאוג", אמרתי לעצמי, "הוא אמר שהוא בסדר". אבל
הבכי השתלט, ישבתי במשך חצי שעה בשירותים, עם מים זורמים
באמבטיה, כדי שאמא לא תשמע שאני בוכה, ויבבתי, התפרצתי, ללא
גבולות. אני חושבת שלמרות זרם המים אמא שמעה את זרם הדמעות
שלי, כי אחרי 10 דקות היא הקישה על הדלת ושאלה אם הכל בסדר.
עניתי בחצי קול שכן. אבל לא, הכל לא היה בסדר, "אני דואגת",
חשבתי לעצמי, למרות שאין ממה, אבל אני מפחדת שמשהו רע יקרה,
רועדת, מחשבות מתרוצצות במוחי, משתלטות על שפיותי, ואני בוכה,
מתרגשת ממה שקרה, עצובה.

אני רוצה להיות כוכבת גדולה, כך אומר לי הקול. עם שמלה מבריקה,
יהלום מנצנץ על הצואר,איפור צבעוני, שיער חלק וחיוך שיכבוש את
כולם. אפילו את החיילים במוצב, שבשעת המנוחה שלהם, בזמן שהם
צופים בטלוויזיה, כדי להסיח את הדעת ולשכוח מכל הדאגות
הבטחוניות, האישיות. אני אהיה שם ואגיד להם שאין מה לדאוג, זה
הכל בראש, אני אחייך וארגש אותם, או אגרום להם לצחוק. ואחרי
השעה של המנוחה, השעה בה דעתם של הצופים מוסחת ואולי גם דעתי,
אני אחזור לחיי הזוהרים, אפתח את הברז באמבטיה, אשב על האסלה
ואתחיל לבכות.