ממה שהיה
בתקופה שהיינו ביחד
נשאר רק -
כאב מעורפל וחיוך עצוב
אולי באמת כשהיה לי רע, נשארתי?
אולי באמת כשהיה לי טוב, עזבתי?
אולי באמת אני נמשכת לכאב?
אולי באמת אני מתרחקת ממי שאותי אוהב?
אבל עכשיו -
כשאני יודעת אותך,
מכל המובנים
אני יודעת -
שהכאב לא מעורפל,
והחיוך? כבר לא כל-כך עצוב.
מה שאני זוכרת
מהתקופה שהיינו ביחד -
את ההרגשה שמרגיש ילד עזוב,
את תחושת הלבד, שתקועה על הלב,
את הגעגוע לבכי, שהצחוק בא מכאב,
את הפחד ללכת, אולי תעזבי,
את הרצון להישאר, אבל בסוף תבעטי
את ה''אהבה'' שלא הייתה ולא תהיה עוד...
את התשוקה, הנשימה, ואת ליטוף כפות ידייך...
אבל הכי ברורות לי הן עינייך...