שמש: "בית המשפט!"
"כבוד השופט; אלון ברנע נגד ילדותו."
פרקליט: "כבודו... חבר המושבעים; התביעה תוכיח מעל כל צל של
ספק, כי הנאשמת דנה בדם קר ודיעה מחושבת את התובע לחיים של
ניכור עצמי, פוביה מינית ותסביכים ריגשיים נוספים."
שופט: "העד הראשון שלך בבקשה."
פרקליט: "כבודו, התביעה קוראת לשיר 'קומו קומו ילדים', מאת
פלוני."
(לאחר דקות מספר של התממות וניקיון כפיים גורף: "אני בסה"כ
הייתי שיר ילדים תמים, שנוצל לרעה," ניכנע השיר ללחציו של
הפרקליט מטעם התביעה).
פרקליט: "אם כן, אמור לי מה היו מילותיך."
השיר: (מגמגם מעט) "המילים היו תמימות לגמרי - קומו קומו ילדים
המורה בבית חולים  היא נסעה על אוטובוס  ופתחו לה את ה...
קומו קומו ילדים  המורה בבית חולים  הוא נסע על אופניים  ושברו
לו את ה...  קומו קומו ילדים  ..."
(חבר המושבעים מביע את מורת רוחו - "איך זה נהיה כדבר הזה?")
פרקליט: "אני חושב ששמענו מספיק. אם כן, התאמר לנו, במחילה
מכבודו, מה היה יעודך?"
השיר: "השקמת הילדים, הלא זה מובן..."
(מילות השיר ניגדעו באיבן, ע"י הפרקליט שנאם בפאטוס)
פרקליט: השקמת ילדים תמימה, הלא כן?... אני אומר, בהחלט לא!
בשעה שהילד משקים משנתו, הוא שרוי במצב של נים ולא נים, מוחו
התמים פתוח לשטיפת מוח מעין זו. אם יורשה לי כבודו, אציג בפני
בית המישפט, את מוצג א' - חוות דעתו של רופא בתחום; דר' מה-שמו
מטהיטי."
שופט: "תהיתה בקשר למה?"
פרקליט: "המדינה כבודו - טהיטי."
שופט: "אינני רואה כיצד זה רלוונטי. העד רשאי לרדת מהדוכן."
(המולה שוררת בבית המישפט)
שמש: "שקט בבית המישפט!"
פרקליט: "התביעה קוראת לדוכן העדים את חיתולו של מרשי."
(צחנה עופפת את היושבים בחדר, שמגיבים בסתימת אפים באצבעותיהם
ובעזרתם של אטבי כביסה.)
חיתול: "מה אתם מופתעים? אם אתם הייתם תקועים עם החרא הזה
עשרים שנה, גם אתם הייתם מסריחים."
שופט: "סדר! סדר! (מכה בפטישו) אדוני הפרקליט מתבקש לחקור את
העד... בזריזות."
פרקליט: "האם תוכל לספר לנו מי אתה?"
חיתול: "אני חיתול פמפרס סופג משהו משהו, אשר אבד עליו הקלח."
פרקליט: "ומה היה תפקידך?"
חיתול: "תפקידי היה ליספוח ריחות, מראות וטעמים של חרא תינוקי,
עד שהילד יגדל וילמד להושיב את עכוזו על מושב האסלה."
פרקליט: "התוכל להצביע על הילד המדובר?"
(החיתול משתהה מעט)
חיתול: "אינני מזהה את הילד המדובר בין הנוכחים."
(תדהמה וצליליה המוכרים פוקעים מחבר המושבעים ומן הקהל)
פרקליט: "אולי זה יסייע לך בזיהוי?... אלון..." (הפרקליט
מסתובב לכיוונו של התובע ומסמן לו בידו. הלה מתרומם מכיסאו,
מסתובב ופושט מיכנסיו)
חיתול: (פורץ בבכי) "זה הוא! זה הוא!"
(לסימנו של הפרקליט, מתישב אלון, כשהוא מושך את מיכנסיו
מעלה.)
פרקליט: "הרגע, הרגע חיתול יקר. האם אתה מעוניין במעט מיים?"
(החיתול נירגע מעט ומסרב בעדינות לכוס המשקה) אם כן, יתועד
בזאת, כי החיתול זיהה את הישבן."
חיתול: "זה הוא. אני אזהה אותו בכל מקום, וקבוצת השיערות הזו
לא תשנה דבר. לא כל כך מהר אתה שוכח מישהו שהשתין עליך והאכיל
אותך כזה חרא."
פרקליט: "הרגע, אתה לא האשם. אתה הייתה קורבן נוסף במיקרה זה.
ניצלו אותך לעיצובה המלאכותי של ילדותו של אלון."
(ניסער, מתרומם החיתול המטונף ומתחיל צועק בבכי מחודש)
חיתול: "לימדו אותו שלחרבן ולהשתין זה לא חלק ממנו - 'פשוט
תעשה את זה לחיתול חמודי' ואז מגבונים לחים וקצת טלק וכאילו לא
קרה כלום - 'התינוק שלך מריח ניפלא גב' ברנע'. 'איך אני אוהב
ריח של תינוקות.' וכל אותו הזמן אני מסריח! אני!
(השומרים ניגשים לדוכן - תופסים את החיתול ומובילים אותו אל
מחוץ לאולם - מסכות רופאים לפניהם)
"זה בגלל שאני לבן! תצלמו את זה! זה בגלל שאני לבן!"
שופט: "סדר! סדר! (מכה שנית בפטישו) אדוני הפרקליט מתבקש
להזמין לדוכן את העד הבא. אך אני מזהיר אותך... דאג שלא יבזה
את בית המישפט, מובן?!"
פרקליט: "מובן כבודו - אם כך, התביעה קוראת לדוכן את הברבי של
נועה."
פרקליטה של ההגנה: "התנגדות כבודו! אינני מבין כיצד הברבי קשור
יותר מאשר המדינה טהיטי, ומי זו בכלל נועה?"
שופט: "אדוני הפרקליט... אני סקרן לגבי מידת הרלוונטיות."
פרקליט: "כבודו, עמיתי הפרקליט מטעם הילדות, מנסה להדחף לקטע
הזה שלא לצורך. הוא הדמות הלא רלוונטית. נועה היא אחותו של חבר
ילדות של אלון, בביתם בילה התובע לילות וימים. על הקשר של
הברבי הגידע לסיפור נעמוד מיד."
שופט: "אני ארשה לך להמשיך, אך רצוי שתסביר את השימוש במילה
גידע, כשכל גפיו ניראות בברור במקומן."
(הפרקליט מסמן לברבי בידו והלה חושף את איזור חלציו)
פרקליט: "כפי שאנו יכולים לראות, הגפה החמישית, הרגל השלישית,
או כל כינוי שתחפוץ לכנות בו את האיבר שאמור להיות ממוקם
לפנינו, פשוט איננו." "אם כך, ספר לנו, האדון ברבי, מעט על
תפקידך ועל דרך פעולתך."
ברבי: "הם היו אומרים - 'אל תפגעו בתום ילדותו' או - 'אל לנו
לעורר בקירבו יצרים ניתאבים'"
פרקליט: "למי אתה מתכוון באומרך הם?"
ברבי: "הם היו אומרים, שקודם עליו לשמוע סיפורים על אהבה, על
אבירים ונסיכות."
פרקליט: "ברבי!... מי הם אותם הם?"
ברבי: "ואז הם חתכו! בלי רחמים. אבל היצרים היו כבר בתוכו. הוא
היה משחק איתי ועם בת זוגתי, מחכך את הגדם שלי באיזור שבין
רגליה." (הברבי פורץ בבכי והפרקליט מגיש לו מיטפחת) "אתם
יודעים כמה זה קשה, להיות כל כך קרוב ולא להיות מסוגל... אני
לא יכול יותר!"
פרקליט: "יקירי, אולי תאמר לכבודו השופט ולחבר המושבעים למי
הכוונה באומרך 'הם'... קדימה, הסר זאת מעל ליבך."
(הברבי מהסס קלות, מקנח את אפיו במיטפחת ואומר)
ברבי: "המבוגרים. כולם בלי יוצא מן הכלל. אתה יודע, ישנה מסורת
אסקימואית עתיקה, שאדם זקן שהופך לנטל על החברה שלו משולח לעבר
האופק הבלתי נגמר של הים, רכוב על גבי קרחון שסופו כלייה
בטוחה. אני חושב שאצלנו כול הסיפור הזה צריך לבוא מוקדם בהרבה.
כול אחד ואחד שחושב כי הוא יודע איך העולם אמור להתנהל ואיזשהו
טיפוס מפוקפק שמופיע בחדשות מסכים איתו, צריך לשבת על קרחון עד
שהוא יתחיל לחרבן קוביות קרח בתחתית האוקיאנוס."
(לאחר הפסקה ארוכה לדיונים)
השמש: "בית המשפט!. כבודו השופט הנעלה יקריא את גזר הדין"
השופט: "ובכן, אני השופט מתוקף תפקידי, גוזר עלייך אלון עלי
ועל כול החבר'ה תקופת מאסר בילתי מוגבלת, עד שכול הסיפור הזה
של הקרחון יוסדר. אני לקחתי על עצמי להודיע על כך לבניה של
אחותי, שעל-פי ריאות עייני הם בהחלט תמימים דאי הצורך וראויים
לבצע בגילם הצעיר את גזר הדין. אני מניח שעד מחר בבוקר בכול
מיקרה יוודע הדבר בקרב מרבית אוכלוסיית הילדים והם יביאו סוף
לדבר ועתיד מוצלח יותר לכולנו."