אני חושב שהבנתי את הצורך הנואש שלי בבחורה רק כשאורלי התחילה
לעלות בטבלת הדירוג שלי.
אורלי היא דור-מנית / ברמנית / מלצרית בפאב "המדחן", הפאב
הקבוע שלי. חוץ מהמוזיקה המלנכולית והקליפים ההזויים שמוקרנים
על הקיר, יש למקום גימיק נוסף: על כל שולחן ישנו מתקן ובו
בקבוקי וודקה, וויסקי וטקילה הפוכים, ואתה פשוט מכניס מטבעות
כמו במדחן והמשקה יורד ישר לשוט. ענק.
אפשר לומר שהיא די חיה במקום הזה, כי אני לא מכיר אף אחד שבא
לשם מתישהו ולא ראה אותה באחד מתפקידיה הרבים.
אשת אשכולות? אז זהו, שהדילמה היא דווקא לגבי ה"אשת" ופחות
לגבי ה"אשכולות". אורלי היא בערך מטר תשעים, גוף ממוצע למרים
משקולות מזרח-גרמני. אחת הברמניות האחרות סיפרה לי שהיא בטוחה
שתפסה פעם את אורלי מתגלחת לפני העבודה.
טבלת הדירוג שלי היא כלי שימושי אם כי שוביניסטי במקצת לדירוג
בחורות. הטבלה עובדת על מספרים מאחד ועד עשר, כאשר עשר שמור
לכוכבות טלוויזיה מהסוג שהיית מוכן לשרוף כמה בני משפחה בשביל
לילה איתן, ואחד זוועתי מכדי להתקיים במציאות. אני מקווה.
מה באמצע? תשע זו מישהי מדהימה. שמונה זו מישהי יפה. שבע זו
"יפה אבל", שזה אומר שמונה עם פגם מסוים. אף גדול, חזה קטן. שש
זו מישהי חמודה. חמש זה לא משהו ומשם המצב רק מדרדר.
באותו ערב הגעתי לפאב בפנים ירודות. העייפות הצבאית, יחד עם
העובדה שראיתי בדרך הביתה את חברה שלי לשעבר מתנשקת ברכבת עם
איזה מ"צ, הבטיחו לי ערב גרוע.
בכניסה, אורלי העבירה עליי את המגנומטר, מתכופפת קצת כדי
להעביר אותו על הירכיים שלי.
לא יכולתי שלא לשים לב למחשוף שנגלה אליי לרגע כשעשתה זו. למען
האמת, אפילו הרמתי לרגע את הצוואר, מנסה לקלוט צל של פטמה.
הסתובבתי אחורה וחייכתי לאלון. הוא חייך בחזרה והרים שלוש
אצבעות. אורלי משתלבת היום ברמה שלוש בטבלת הדירוג.
כשישבנו על הבר שאלתי אם עוד מישהו ראה את המחשוף. יואב אמר
שהוא התחיל להוריד את העיניים לכיוון אבל ברגע שקלט שיערות
הרים את המבט.
צחקתי עם כולם והסתכלתי מסביב. הרבה בנות, ממוצע שמונה. זה
מצוין, אפילו יחסית ל"מדחן". למען האמת, יותר מדי טוב. לא
הצלחתי להתמקד על אף אחת שמשכה אותי במיוחד. כולן נראו אותו
דבר, וידעתי שבתוף האקדח שלי יש מספיק בטחון עצמי רק לירייה
אחת.
בשוט השלישי בהיתי באוויר זמן מה כשלפתע קלטתי שאני בוהה
באורלי. היא ישבה בדיוק מולי וחייכה אליי. מיהרתי להזיז את
המבט ולהוריד עוד שוט. הרגשתי את הלחיים נעשות אדומות.
בשוט החמישי חלק מהחבר'ה התחפפו. היו להם חברות לפגוש. זו
הייתה סיבה מספיק טובה לשוט שישי.
בשוט השביעי קמתי לשירותים. התנודדתי לעבר המסדרון ונכנסתי
לאחד התאים. השענתי את הראש על הקיר והשתנתי, מקווה שזכרתי
להוריד את המכנסיים קודם.
כשיצאתי החוצה שמתי לב למין שינוי באור העמום גם ככה שבמסדרון
השירותים. אורלי חסמה את המעבר, והיא החלה מתקדמת לעברי.
"תקשיב, אולי מספיק עם המשחקים האלה? אני זזה הביתה עכשיו. אתה
מצטרף?"
ניסיתי לחשוב על משפט מתאים לומר. אולי "דיבוק צא"? היא לא
נתנה לי הרבה זמן לחשוב. פשוט רכנה קדימה ונישקה אותי.
ואני נישקתי אותה בחזרה. אין לי שום תירוץ. רק אחזור ואומר שלא
משנה את מי אתה מנשק, כשאתה מגיע לנשיקה העיניים שלך עצומות.
פתאום הרעיון לא נראה כזה גרוע. הבררנות המסריחה שלי היא זו
שמביאה לתסכול ולבדידות. צריך לנצל הזדמנויות, ועוד פניני
חוכמה למיניהן. בחיי, וודקה באמת הופכת אותך לחכם.
חמש דקות והיינו במכונית שלה. עשרים דקות והיינו בדירה. ישנתי
כל הדרך.
"חכה רגע, אני מביאה משהו לשתות. וויסקי?"
מלמלתי משהו והיא הלכה אל המטבח. אני בינתיים התרסקתי אל
הספה.
סובבתי את הראש לאט, סורק את החדר במבטי. שמתי לב לתמונה על
אחד הקירות. בחור צעיר ושרירי. ניסיתי להתמקד בפנים אבל לא
הצלחתי.
אורלי חזרה עם קופסת מתכת קטנה.
"מצטערת, אבל נגמר לי הוויסקי. ג'וינט?"
חשבתי על המ"צ שנישק את חברה שלי והדלקתי.
כבר עם השאכטה הראשונה הראש שלי עשה שלוש מאות שישים מעלות.
שאלתי מי הבחור שבתמונה.
"אורי."
"אח שלך?"
"לא בדיוק. זה אני לפני חמש שנים."
כבר הייתי בשאכטה שלישית, ארוכה במיוחד, והתחלתי לצחוק. אורלי
צחקה יחד איתי.
סיימתי את הג'וינט ושמתי את הבדל על השולחן. ההתכופפות הזאת
לקחה את שארית הערנות שעוד נותרה בי. השענתי את הראש אחורה
ועצמתי את העיניים, שם לב לרגע שפתאום אורלי כבר לא לובשת
חולצה.

קמתי בבוקר עם האנג-הובר עצבני. הפלאפון רטט לי בכיס. שכבתי על
הספה, בלי חולצה. מהמטבח עלה ריח של קפה.
"אני רואה שכבר התעוררת." אורלי התיישבה מולי, מחייכת. חיוך או
לא, המציאות העירה אותי בסטירה.
"מה קרה אתמול? איפה החולצה שלי?"
"אל תילחץ, לא קרה כלום. פשוט הקאת על עצמך אז קצת ניקיתי
אותך."
"אה. לא התכוונתי להישמע לחוץ, פשוט..."
"אין צורך בהסברים. אני הולכת לשירותים, כבר חוזרת."
הפלאפון רטט במכנסיים שוב פעם.
בצד השני היה יואב, עצבני שעזבתי אותו אתמול לבד בפאב. לא
מספיק שהוא היה צריך להביא אוטו, הוא גם היה צריך להישאר שם
לבד לסחוב את יוני השיכור. הוא דרש לדעת מה קרה.
"אני פגשתי שם איזו מישהי ונסענו אליה, לא התכוונתי לעזוב
אותך, אבל אתה יודע..."
יואב התרכך קצת. "היית שיכור מת אתמול! תאמין לי, אלכוהול פותר
הכול. אתה אצלה עכשיו? איפה היא בטבלה?"
הסתכלתי על התמונה של הבחור בסלון. "שבע."
"יש פגם, אה? כל הזין לך אחי. שטוחה?"
אורלי חזרה מהשירותים ושאלה כמה סוכר בקפה. הרמתי שלוש
אצבעות.
"כן. משהו כזה."