לכל אחד מזוגות הגרביים שלי יש ריח אחר.
אני לא נוטה לאגור זיכרונות בקופסת נעליים ובכל זאת משתדלת
לתעד כל חיבוק דרך עדשה מלוכלכת.
המצלמה השבורה שלי היא אירוניה זולה להתפרקות הזו...

אני ילדה של תאריכים ופרחים מנייר צבעוני מדי.
משהו בלהתעורר יותר מדי פעמים לבד בבוקר,
מבלבל אותי.

ישנם חלומות שבברור אף אחד כבר לא יצליח להגשים לי, לכן אני
נוטה גם להפסיק לחלום בכלל... לילות של שינה טרופה ואיבוד
מוחלט של שיווי משקל נפשי.

אני מתאהבת ביותר מדי חיוכים לשעה,
ובכל זאת לא מסוגלת להשיר מבט לעיניים חודרות...
אני מתמכרת למבטים וחיבוקים זרים
שום דבר כבר מזמן לא הרגיש כל-כך...
לא אמיתי.


11.7.06