עד גיל חמש לא שנאתי חתולים, להיפך, לא ידעתי בכלל על קיומם
החייתי. עד שפעם אחת הגננת שלחה אותי לזרוק את הזבל, אחלה!.
אבל הפח היה סגור. בעיה?
לא!
הנחתי את השקית ליד הפח, תפסתי את המכסה של הפח משני צדדיו
ופתחתי, אלא שאז קפץ עליי חתול בר מהסוג הקפיצי והשעיר ביותר,
והתחיל להשתולל עלינו. השקית, שכנראה נבהלה עד מאוד, נשפכה על
הרצפה, במחשבה שניה, אולי היא נשפכה מרוב צחוק, עליי.
מזל שהיא לא נשפכה עליי, כי גם ככה העסק היה ביש לחלוטין.
הרצפה היתה שטופת זבל, השקית קרועה, ואני... אני עשיתי את הדבר
הכי יעיל שיכולתי לעשות בסיטואציה (מילה שלמדתי כמה שעות לאחר
מכן) שכזאת, לפצוח בבכי חסר מעצורים, שאכן התברר כיעיל ביותר
נגד גננות מרשעות ששולחות ילדים קטנים להלחם לבד בחתולים
סמוראיים שמתגוררים בפחי אשפה.
הגננת, יוכבד שמה, יצאה החוצה וסרקה בשבע עשיריות השניה את
מרקם היחסים התלת-ערכי ביני לבין השקית ובינינו לבין החתול (4
עשיריות לנו - 3 עשיריות לחתול). אין לי מושג איך, כנראה בזכות
הניסיון רב-השנים שלה כגננת לילדי שכונות מצוקה, היא באה
והכריחה את החתול להכנס, יחד עם השקית שכבר היתה קרועה לגמרי
מכל הארועים, לתוך הפח שניהם כאחד, וסגרה עליהם ת'מכסה, תקעה
אותם שם - לעולמים.
נשארנו אני והיא, ליד הפח, כשכל רגע שעובר גורם לי להיות יותר
ויותר גאה בגננת המדהימה שלי. יוכבד מצדה, כנראה הרגישה קצת לא
נעים מכל מה שקרה שם ונכנסה חזרה לגן, תוך שהיא משאירה אותי
בצורה חסרת אחריות מחוץ לשטח הגן, ברחובות הומי חתולים שרוצים
לנקום את השפלת חברם.
תגידו, דמיונות הזויים של ילד, הרי חתולים לא נוקמים על כבוד
חבריהם... אז זהו, שמי שלא מאמין מוזמן לקרוא את המשך הסיפור,
ומי שמאמין גם מוזמן.
ובכן, נשארתי לבדי, בשעה די מאוחרת של שעות הבוקר, אולם לא
ידעתי כמה זמן באמת אמור לעבור עד סיום היום בגן, שאז תפציע
אימי מאחד השבילים המובילים לגן בדרכה לקחת אותי, הבן האהוב
שלה, לאכול ארוחת צהריים מזינה ("תגמור את הסלט") בבית. הלכך,
החלטתי לקצר תהליכים וללכת הביתה בכוחות עצמי, לפגוש שם את אמא
ולאכול ארוחת צהריים עוד לפני שמתחילה התכנית "ערי הזהב
הנסתרות". כמו כל התוכניות בעולם, גם תוכנית זו סבלה מכמה
בעיות בלתי פתורות. האחת, לא היה לי מפתח. השניה, לא לקחתי
בחשבון את האפשרות שאמא שלי כבר בדרך לגן ולא באה מכיוון הבית
(נגיד מכיוון הירקן הנחמד שלנו שתמיד נותן לי לשים את השקיות
שלנו על המשקל), והשלישית, השמועה על השפלת החתול ליד הגן, כבר
נפוצה והגיע לאוזני כל החתולים בסביבה שהתחילו להתארגן לנקמה.
כך יצאתי לי לדרך, נטול מפתח ומצויד בעודף בטחון עצמי.
עוד אני צועד לי לתומי בדרך לשניצל המטוגן לו בבית (לפעמים אני
מריח אותו באמצע הריכוז בגן!) פתאום מופיע מולי חתול, חתול אני
אומר... מיני-אריה, ג'ינגי אפילו בשפם, מסתכל לי בעיניים חזק
חזק, ועושה לי, ואני מצטט:" פסססס...פסססס".
הסתכלתי עליו, ושאלתי אותו בלי פחד "מה?"
החתול, במבט שלא השאיר לי מקום לספק, ענה לי "אפשר להתלוות
אליך?"
הייתי בהלם, לראשונה בחיי הקצרים, חתול מבקש ממני להתלוות
אליי. האמת שבהתחלה חשדתי בו שהוא רוצה להתחבר אליי כדי לזכות
בכמה חתיכות שניצל מארוחת הצהריים שלי, אבל אחרי כמה דקות של
הליכה משותפת, זה נהיה יותר מוזר ומעורר דאגה מאשר תעלול
יומיומי שכזה.
מתברר שיש לו שם, קוראים לו סמי וגם הוא, כמוני, גר פה בשכונה.
הוא נולד בשכונה הסמוכה לנו, "שכונת הקיקיון", שכונה של ילדים
ממש טיפשים ורעים שתמיד היינו (הילדים של השכונה שלי) הולכים
איתם מכות אחרי הצהריימים, וגם בבקרים שהיה לנו חופש מהגן.
בגיל שנתיים הוא החליט לעזוב את הבית וללכת לנסות את מזלו
בשכונה שלנו, צעד שהתברר כנבון ביותר, שכן חודשיים בלבד לאחר
עזיבתו את נוף מולדתו, הוחלט בעיריה על פינוי (אפשר להגיד
ניקוי וטיהור) של כל חתולי הרחוב מ"שכונת הקיקיון" מהלך שגרם,
כך לפי טענתו של סמי, לכמחצית מהחתולים הזריזים לעבור
לשכונתנו,
ולכמחצית לעבור לגן עדן לחתולים, או במלים אחרות לעולם שכולו
מלכודות עכברים.
שאלתי אותו, "תגיד סמי, אם כמחצית עשו כך וכמחצית עשו אחרת ,
לא בהכרח שתהיה עכשיו קבוצה שלישית קטנה המהווה את אלה שחסרו
להשלים למחציות שלימות?"
סמי הסתכל עליי בעיניים בורקות, הרהר כעשרים ושתיים שניות וענה
"בדיוק הרהרתי על זה היום, והגעתי למסקנה שלאו דווקא, מכיוון
שאולי אחת הכמחציות היתה יותר ממחצית".
זקפתי את ראשי לאחור, חייכתי ושאלתי אותו "אם כן סמי, למה
התמהמהת עשרים ושתיים שניות עד שהחזרתני תשובה, והלא כבר הרהרת
על כך היום?".
סמי שנראה כאילו רק חיכה לשאלה הזו, הזניק אליי את תשובתו "לא
הרהרתי בשאלתך, אלא הרהרתי בכך שבדיוק היום כבר הרהרתי בשאלה
הזו!". סמי כנראה ציפה שאתרשם מהתשובה האחרונה שקיבלתי אולם,
לא התרשמתי, רק עשיתי פרצוף של: "תראה עד כמה המציאות מוזרה
וגדולה עלינו...".
(יש לציין שאלו הם לא ציטוטים מדויקים שכן, אפילו אני לא
התבטאתי באופן גבוה כ"כ בגיל הגן, אבל במקום שאפשר ליפות את
המציאות, למה לא...)
טוב שבדיוק הגענו למכולת של אברם, שם אמא קונה לי כל בוקר בדרך
לגן, שקית שוקו אחת קטנה ומסטיק בזוקה ורוד שאח שלי הגדול
בכיתה ב' אוסף את העטיפות שלו, וככה סמי שנתקף רצון עז לאכול
קרטיב שכח שהוא אמור להיות מאוכזב ממני.
עכשיו, אחרי שניצחתי אותו בדו-שיח, הרגשתי הרבה יותר טוב, סמי
כבר לא נראה לי מין אריה מאיים שברח מהספארי ברמת גן, ומנסה
לחטוף ילדים קטנים. אני בעצמי, התחלתי להרגיש ילד גדול, לא כל
אחד מהגן שלי, חשבתי, היה מסתדר כל כך טוב בדרך הביתה, לבד!.
לא ידעתי, שבאותה עת שקדו חבריו של סמי, שעקבו אחרינו כל הדרך
מהגן, על תוכנית נקמה בי על שעוללתי לחברם. מכיוון שהרגשתי
השתפרה ורציתי לעודד את רוחו של סמי שהיה נראה מוטרד במקצת,
הצעתי לו שניכנס למכולת.
סמי שאל אותי אם יש לי כסף לקנות משהו, כי אין עליו גרוש,
אמרתי לו שלא חייבים לשלם כי אפשר להגיד לאברם שירשום. גיליתי
לסמי שאני לא ממש מבין מה זה אומר אבל ככה אמא שלי לימדה אותי
להגיד כל פעם שהיא שולחת אותי לקנות שם אחרי צהריים, "אז בטח
אפשר להגיד ככה", אמרתי לו, "גם בלי שאמא תשלח אותי". סמי
הסתכל עליי בחיוך מרוצה ואמר, "ילד, מי אמר שניסיון לא קונים
במכולת, הא?"
והתפקע בצחוק מילל.
לא הבנתי מה כ"כ מצחיק, אני לא שמעתי אף אחד אומר את זה, אז לא
ידעתי לענות לו מי אמר את זה, אבל הרגשתי ששוב סמי מתחיל
להתנהג כמו אריה ואני שוב חוזר להיות הילד קטן שברח מהגן, ולא
ממש מבין על מה כולם מדברים ומה כל כך מצחיק אותם. כבר לא היה
לי שום חשק להכנס למכולת ולהגיד לאברם שירשום אבל מצד שני גם
לא היה לי חשק שסמי יתעצבן אחרי שהבטחתי לו קרטיב, אז נכנסתי,
לקחתי קרטיב רמזור מהמקרר, ניגשתי לשולחן הגדול של אברם ואמרתי
לו שירשום.
היום אני אומר תודה לקב"ה, ששלח אותי לאברם, ששם לב שזה קצת
מוזר שילד בגילי לא נמצא בגן בשעות כאלה. אברם, ואני רק רומז
בשלב זה, היה פתח ההצלה שלי מידי החתולים. אולי צריך לומר
מרגלי החתולים, אבא אומר שלחיות אין ידיים, רק ארבע רגליים. מי
יודע מה היה קורה אם הקב"ה לא היה שולח אותי לאברם, שלא לדבר
מה היה קורה אם "אברם" היה סגור באותו יום, שלא לדבר מה היה
קורה אם הקב"ה לא היה שולח את אברם לשכונה שלנו מלכתחילה.
מי יודע מה היה קורה? אני יודע, ובדיוק בשביל זה אני מספר לכם
את הסיפור, כדי שגם אתם תדעו.
אז יצאנו לדרך מהמכולת הביתה, ילד עצוב עם חתול ג'ינג'י שאוכל
קרטיב (זה באמת יהיה מסובך להסביר לכם איך הוא עשה את זה, אבל
קחו בחשבון שיש לו זנב). משהו הטריד את אברם אבל עברו כמה דקות
עד שהוא גילה שמה שמטריד אותו זאת העובדה שאני ילד קטן שאמור
להיות בגן ובמקום זה אני מסתובב ברחוב בלי השגחה. הוא לא ידע
שסמי משגיח עליי.
גם אני לא ידעתי שסמי משגיח עליי. רק אחרי שיצאנו מהמכולת הוא
סיפר לי שבמהלך שיטוט הבוקר שלו באיזור הגן שלי הוא שמע
שהחתולים של-בגינה-ליד, מתכננים לנקום בי על מה שאני ויוכבד
עשינו לג'קי (ככה מתברר קראו לחתול הטיפש ההוא שתקענו בתוך
הפח).
"אז למה לא הזהרת אותי?" הרמתי עליו את קולי, "שששש" הוא לחש
לי, "אתה לא שם לב שהם עוקבים אחרינו? רציתי שתתנהג במשך כמה
שיותר זמן בצורה טבעית כדי שהם לא יחשדו בנו"
הייתי בהלם, החתולים של הגינה ליד הגן שלי היו מאוד מגובשים
וחזקים (המידע הזה הוא תוצאה של תצפיות שהיינו עושים בתורנות
על הגינה כדי לבדוק שאין שם מרגלים). הסתכלתי על סמי במבט מלא
הערצה ולחשתי לו "אז מה עושים עכשיו?"
סמי כחכח בגרונו ואמר לי בטון של מבוגרים "ילד, אנחנו נצטרך
לברוח מהשכונה ולא לחזור לכאן לעולמים, קפוץ מהר ועלה עליי".
עליתי, ומיד התחלנו לדהור במורד הרחוב לעבר הכיכר כשלאט לאט
עוד ועוד חתולים רודפים אחרינו. כשהגענו לכיכר סמי הצליח לחמוק
מעיניהם לשניה בתוך הסבך של הצמחיה שגדלה על הכיכר, שם הוא
השאיר אותי, והמשיך במרוצה לכיוון אחר כשהחתולים רודפים
אחריו.
חיכיתי שהוא יחזור, פצוע וחבול, אחרי שהוא ניצח את כל החתולים
הרעים, יחייך חיוך ניצחון ויגיד משפט של מנצחים שייכנס
לפנתיאון של החתולים (במגבלות התקציב אפשר להוסיף גם מנגינת
רקע זולה).
אבל סמי לא חזר. במקומו הגיעו אברם המכולת יחד עם המשטרה לככר
וצעקו עליי "איך הגעת לסיטואציה הזו?" (אח"כ אבא הסביר לי מה
זה סיטואציה) ולקחו אותי הביתה, לאכול שניצל.
אבא גם הסביר לאמא שזה לא כ"כ נורא, כי רק כשעושים דברים לבד
לומדים וצוברים ניסיון, כי ניסיון לא קונים במכולת. אומנם
מעולם לא פגשתי יותר את סמי, אבל בכל פעם שמישהו אומר ש"ניסיון
לא קונים במכולת" אני נזכר בסמי ויודע שהוא היה הראשון שהעז
להטיל בזה פקפוק. |