"למה לעזאזל אני בורחת?" הנוף הירוק חלף במהירות מול עיניה
והיא התחילה לשיר בשקט: "בגן העדן של ילדות, אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף, היום אני אורח..."
הילדה חייכה אליה שוב והיא חייכה בחזרה נלחמת בדחף לפרוש את
זרועותיה לחיבוק. כמה ייחלה לחופשה הזאת. למרחק מהמריבות
המטופשות. לשלווה שיש בלהיות לבד. מקום רחוק מספיק שלא מאפשר
טלפון כל שעה של טענות ומענות שונות ומשונות. "אמא היא לקחה
לי... אמא הוא העביר לי תחנה... אמא מתי תבואי... אמא, אמא,
אמא..."
בקושי עבר יום וכבר היא מתגעגעת. הילדה התרפקה על אימה, עוצמת
את עיניה ועירית הרגישה צביטה בלב. "תתאפסי מותק, החופש שלך
עוד לא התחיל באמת והוא תכף נגמר". הרכבת עצרה והכרוז הודיע על
התחנה שלה.
"מה גם את הגעת לפה?"
עירית הסתובבה וראתה את אשת הגזר. "הי סמדר, שמעתי שיש פה שוק
מדהים, אולי תמצאי פה גם גזר..."
"הי עירית באלף, קיוויתי באמת למצוא פה גזר".
"בעין", עירית הרגישה שכאב הראש עומד לתקוף שוב.
"מה?"
"בעין, עירית בעין"
"באלף, בעין, מה זה חשוב, העיקר שאת יודעת שמתכוונים אליך. את
יודעת איך מגיעים מפה?"
"כן..." עירית היססה לרגע, לא בטוחה שהיא רוצה בחברתה של סמדר,
אבל נראה היה שאין לה ברירה. סמדר המשיכה לדבר. כנראה היתה
מסוג האנשים שמדבר בנוכחות קהל בלי לבדוק את טיב ההאזנה. עירית
הצליחה לקלוט שהיא נשואה, שיש לה שני ילדים, שפעם בשנה היא
ובעלה לוקחים חופשה בנפרד, כל אחד לאן שבא לו בלי לפשפש בדיוק
במי עושה מה ועם מי. עירית חייכה והנהנה ומידי פעם הוסיפה גם:
"מה באמת?" כשהרגישה שזה מתאים.
ההמולה הצבעונית של השוק אפפה אותה והיא הרגישה שמצב רוחה
מתרומם. "איך נשפכים פלגי שיכר כאן, ונהרות משקה קולחים", שיר
השוק החל להתרוצץ במוחה והיא זרמה עם זה, מוחלת לעצמה על רוח
השטות השירית שתקפה אותה מאז שהגיעה לכאן.
"נו,מה את אומרת?" סמדר החזיקה בידה צעיף בצבעים צועקים. "נראה
נחמד, שימי עלייך". סמדר עשתה כדבריה. באמת היה נחמד. התאימו
לסמדר הצבעים האלה. "תנסי גם את", סמדר הניחה צעיף אחר על ראשה
של עירית, משהו זורם בצבעים של כחול ותכלת. "כחול ולבן, כחול
ולבן,זה צבע שלי... נו די כבר". היה לסמדר חוש לצבעים והתאמה.
קינאה קלה תקפה את עירית אבל היא הכירה במגרעותיה. "אם אני שמה
יותר משני צבעים אני מרגישה צועקת".
סמדר הנהנה: " אני מבינה בדיוק למה את מתכוונת, אבל זה עדיין
סולידי, כי הצבעים מאותה משפחה". עירית הביטה במראה שהושיט לה
המוכר והופתעה לראות שסמדר צודקת. "אני כזאת זהירה שאני אפילו
לא מנסה".
"הנה", אמרה סמדר, "תוסיפי לזה את המחרוזת הזאת וזה מושלם".
עירית הרגישה שהיא נישבת בקסמיה של סמדר ללא יכולת לסרב. היה
משהו בשילוב של הצעיף והמחרוזת שגרם לה להרגיש זוהרת.
"סמדר, עירית, הי מה העניינים". עירית הביטה בחזיון התעתועים
שצץ לפניה. "הי עמי בעין, מה שלומך?" צהלה סמדר. היא חיבקה
אותו כאילו פגשה חבר ותיק. עירית הגישה לו את לחיה במעין אי
שביעות רצון. "עמי באלף, זה לא מסובך", אמר ועירית בחנה אותו,
מנסה להבין אם הוא שוב מתלוצץ על חשבונה, או שהוא מתכוון
ברצינות. סמדר נפנפה בידיה בביטול: "באלף, בעין, בריש, מה זה
חשוב, מה דעתך על עירית שלנו פה? תסתכל איזה יופי, איך הצבעים
משתלבים עם העיניים הכחולות שלה".
עמי בחן אותה בכובד ראש והיא האדימה. היא הורידה את הצעיף
והמחרוזת ומסרה אותם למוכר. "לא, לא בא לי פתאום. וחוץ מזה אני
צריכה לקנות מתנות לילדים". היא התקדמה לדוכן הבא מחטטת בין
החפצים, מנסה להסוות את המבוכה שלה. היה שם פיל מעץ. "פיל
פילון אפו ארוך...", בדיוק מה שרועי יאהב. עכשיו צריך למצוא
משהו בשביל מאיה והיא מסודרת.
"עירית", היא הסתובבה. עמי הושיט לה שקית צבעונית. "אני חושב
שזה מאוד הולם אותך, מתנה ממני". שוב חזרה המבוכה: "לא, אני לא
יכולה".
"עכשיו את גורמת לי לאי נעימות, אל תגידי לי לא".
"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" למילים היה כוח משל עצמן
והיא הניחה את ידה על פיה כמבקשת לחסום אותן. "זה מקסים, למה
את עוצרת את עצמך?"
"בטח, תכף אני אעמוד פה במרכז ואשיר ואנשים יזרקו לי מטבעות".
"יאללה, נלך לאכול", סמדר נעמדה בין שניהם מחבקת אותם כמו
חברים מימים ימימה. "אולי בדרך אני אמצא לי גזר".
"פסטה זה המאכל הכי טעים בעולם", אמרה סמדר בפה מלא. "אפילו
בלי גזר?" גיחך עמי. "אפילו אם זה היה בלמד", ענתה סמדר. "אני
אוהבת פסטה לא משנה איך".
"אין כמו הפסטה שאכלתי באיטליה", אמרה עירית, ולרגע נשמעה
בעיני עצמה נפוחה מחשיבות. "ז'תומרת, לא שהפסטה פה לא טעימה,
אבל באיטליה אכלתי בכל מיני מסעדות קטנות שמכינים את הפסטה לבד
וזה היה כל כך... אהה...", טעמה של החופשה באיטליה עלה בזכרונה
והיא השתתקה פתאום.
"בטח שהפסטה באיטליה זה משהו אחר לגמרי, והגברים האיטלקים זה
מעדן עוד יותר", אמרה סמדר בלי בושה והביטה בעמי.
"באיטליה עוד לא הייתי, אבל ברור לי שהפסטה באיטליה, זה כמו
הפלאפל אצלנו. ניסית לאכול פעם פלאפל בניו יורק?"
עירית הביטה בעמי במבט של: "למה אתה עושה לי את זה?" אבל שיר
הפלאפל כבר הסתחרר במוחה.
"נו, תוציאי את זה כבר", אמר עמי בחיוך והחל למלמל: "ולנו יש
פלאפל, פלאפל, פלאפל..."
סמדר הצטרפה אליו: "לסבתא הזקנה נקנה חצי מנה..."
ועירית רק אמרה: "אתם עושים לי בושות ואני מזמינה חשבון.
בצדיק".
צפוף היה ברכבת ועמי פילס להם דרך בין האנשים עד שמצא מקום
ישיבה אחד. הוא הציע לסמדר לשבת ועוד לפני שעירית הספיקה לחשוב
מה זה אומר, הוא משך אותה אחריו לעבר הקרון הבא. המעבר בין
הקרונות היה ריק, והוא עצר והצמיד אותה לדופן. כפות ידיו
החליקו על גופה והיא חשה את נשימתו כשלחש לה: "למה ברחת ממני
בבוקר?"
"לא ברחתי, נסעתי לשוק, כמו שתכננתי".
"יכולתי להצטרף, בדיוק כמו שעשיתי, בלי לבזבז זמן בלהתחנף
לפקידת הקבלה במלון, ובחיפוש אחריך בלי לדעת אם אתקל בך או
לא".
"מה באמת קורה בינך ובין פקידת הקבלה במלון?"
"אל תתחמקי, היא ישר הבינה כמה אני נואש בלעדייך כשהסכימה לסדר
עבורי את שולחן ארוחת הערב, למה את לא רואה את זה?"
עירית לא ענתה, היא חששה שבמקום לענות היא תתחיל לשיר: "אינך
יכולה ככה סתם ללכת, אינך יכולה לעזוב אותי. אינך יכולה..."
עמי גחן ונשק לה על שפתיה והיא נענתה לו.
הוא התרחק ממנה מעט רק כשהרכבת עצרה ואז אמר: "בפתק, כתבת את
השם שלי לא נכון. אלף, מם, יוד. אמי באלף, בדיוק כמו שאמרתי
בערב".
"איזה מן שם זה, אמי באלף?" עירית ניסתה לשמוע מה הוא עונה לה
אבל תשובתו נבלעה ברעש ההמון שירד מהרכבת והתערבב בקולם של
הכרוז וצלילי הרכבות על הפסים שיצאו ונכנסו לתחנה.
"קיצור של אמנון". הם עמדו מחוץ לתחנת הרכבת, מחכים לסמדר
שבדיוק עלתה במדרגות לכיוון שלהם. "אמנון? קיצור מוזר, פעם
ראשונה שאני שומעת".
"ואני הכרתי כמה אירית באלף, ואת העירית בעין הראשונה שאני
מכיר".
"יש אירית באלף, ועירית בעין..."
אמי חייך, "אני אוהב שאת שרה", והוא גחן ונשק לה בדיוק כשסמדר
הגיעה אליהם.
"הו,הו, תפסתי אתכם על חם, צמד חמד, יפה לכם, בואו ניכנס למלון
ודודה סמדר תזמין אתכם לקפה".
"לא, אני ממש עייפה, אני מעדיפה לעלות לחדר".
"שום תירוצים לא יתקבלו, קודם קפה ואחר כך תלכי לנוח, או
להשתעשע", היא קרצה לאמי, "מה שיבוא לך יותר".
"בואי, נשתה איתה קפה, את רואה שאי אפשר לסרב לה".
עירית נאנחה בחוסר אונים והם נכנסו ללובי.
ריח הקפה שעלה בנחיריה גרם לה עונג. היא לגמה ממנו במתינות
נהנית מכל לגימה. אמי הביט בך בחיוך.
"מה?"
"אין לך שום שיר על קפה?"
"קפה לא, אבל תה דוקא כן".
"אני יודע, תה ואורז יש בסין..."
"בדיוק".
סמדר הביטה בשניהם כמו במשחק פינג-פונג. מעבירה מבט משתאה
מעירית לאמי: "מה בדיוק הולך כאן, אני לא חושבת שאני מבינה".
"עירית חושבת בשירים כל הזמן אז אני עוזר לה".
"איזה יופי", סמדר צהלה ומחאה כפיים, "זה פשוט מקסים".
"בסדר", אמרה עירית, "לא צריך להגזים, זה נחמד".
"חבל שאין שום שיר על סמדר", אמרה סמדר בעצב מעושה, "אבל יש
שיר על גזר", נכנס אמי לדבריה בחיוך מלא שיניים, ועירית הביטה
בו במבט מלא תוכחה, מהסוג שהיתה נועצת ברועי כשהמרה את פיה.
"הופה, היא כועסת עלי", אמר אמי לסמדר, "סליחה, בבקשה, סליחה",
הוא עשה את עצמו כאילו הוא הולך לכרוע ברך.
עירית לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק. "נו, ילד מגודל שכמוך, די
כבר, אני נכנעת למשוגותיך".
סמדר הביטה באמי ושאלה: "באיזה שפה היא מדברת?"
שעה מאוחר יותר, עירית היתה שרועה על המיטה בפישוט איברים. היא
היתה מותשת מהיום הארוך. אמי הלך לחדרו וסיכם איתה כי יבוא
לקרוא לה לארוחת ערב. הטלפון צילצל. היתה זו אימה מעבר לקו.
"רועי ומאיה רוצים לדבר איתך".
רועי היה מעשי כתמיד: "הי אמא, מה שלומך, מה קנית לי?"
מאיה התפרצה גם היא לשיחה: "ולי ולי, מה קנית?"
עירית התעניינה במעשיהם, וקיבלה את התשובות הסטנדרטיות. כיף,
בסדר, יופי. הם נשמעו כמו תמיד, לא ממש מתגעגעים אבל היא
התרגלה לזה, יודעת שזה מעיד על הבטחון שיש להם בה.
מאיה סיכמה ב: "ביי, אמא חמודה, אני אוהבת אותך וגם רועי
ותתגעגעי אלינו המון ותביאי הרבה מתנות".
היא חייכה, נוצרת בליבה את הרגע הזה, יודעת ששעה אחרי שתגיע
הביתה הם כבר יריבו והיא תצעק והכל יהיה שוב נורמלי.
"כולנו ילדים של החיים...", שר לו אריק איינשטיין בראשה והיא
נרדמה.
"תראי מה את עושה לי", הם היו במעלית עם עוד אנשים ואמי עמד
מאחוריה ולחש באזנה. "אתה מנסה להגיד שאתה שמח לראות אותי, וזה
לא אקדח במכנסיך..."
"גם, אבל התכוונתי שהלב שלי פועם ואני מרגיש כמו בדייט ראשון.
אולי נוותר על כל ההמולה בחדר האוכל, אני רוצה להיות איתך
לבד".
"סמדר תתאכזב".
"היא תבין".
הם יצאו מהמעלית ואמי משך אותה לעבר היציאה. מחוץ למלון היה
אוויר נעים ושלל אורות צבעוניים האיר את הלילה.
"מחר נפצה אותה על זה שהזנחנו אותה", אמרה עירית.
אמי הנהן, אבל תשומת ליבו היתה מופנית לרחוב ההומה שהשתרע
מולם.
"בואי, נטייל ברגל, זה יהיה כיף, אחר כך אני אקנה לך נקניקיה
בלחמניה, או פיצה, או מה שתרצי..."
כשהתחילו ללכת, עירית נעצרה פתאום בתחושה מוזרה. "מה קרה?"
"אני לא יודעת בדיק, סתם מן תחושה, ש... לא עולה לי שום שיר
בראש, כלום..." היא התחילה לצחוק.
"אל תדאגי, תכף אני אחשוב על משהו ומייד נוכל לעמוד פה עם
כובע, ולהשלים את כל ההפסדים שהחופשה הזאת אולי עשתה לך".
"כן, בטח"
"למה לא?"
"ככה"
"ככה, זאת לא תשובה..."
"זה מה שאני אומרת לילדים שלי, והדיון הטפשי הזה הביא לי
שיר..."
"נו..."
"למה, ככה, ככה, למה... וזהו. אני לא שרה יותר היום".
אמי משך בכתפיו בחיוך, "שיהיה".
עירית התלבטה לרגע אם להמשיך בוויכוח, אבל הם בדיוק הגיעו
לדוכן נקניקיות.
"נקניקיה?" שאל אמי.
"נקניקיה, בהחלט, אני גוועת".
============================================
נכתב לסדנה ה-66
אקרוסטיכון א'-ב' ב-22 פסקאות עם דילמה בנושא איות במהלך
חופשה.
