האוטובוס המתין לקבוצה בסבלנות מופתית. אלו שכבר הגיעו,
התיישבו בגב זקוף ושמרו על שקט.
"ינון", פנה סטודנט אחד אל המדריך, אנחנו לא מסכנים את עצמנו
בכל הפעילות הזו, נכון?".
השואל היה מלא התלהבות אך זו הייתה טבולה במידת מה של חשש.
"לא יותר ממה שהברבריים במדים מסכנים אותנו", ענה ינון.
הסטודנט חש הקלת מה, אבל בקצוות לבו הוא הרגיש מן דקירה קלה
מדברי המדריך נוכח העובדה שחבר ילדותו הקרוב ביותר איבד את
חייו בעימות עם פעילי החזית, קרוב לקבר רחל.
אמו של החבר תמיד אמרה במן מירמור, המנוחם באמונה, שרחל אמנו
שומרת עליו והנחתה אותו למקום מנוחה נכונה.
בקרוב הוא עומד לסיים תואר בפילוסופיה ולימודי תיאולוגיה. נותר
לו רק סמסטר אחד, שהוא סמסטר השלמות שנכפה עליו בגלל הקשיים
שנערמו עליו בקורס מסוים בו במקום להתמודד עם חומר בחר להתווכח
שעות עם המרצה על עקרונות כתבי הרב קוק. "מה לעזאזל חשב כשכתב
את 'כבוד הרבנות'? מה בין דת ומדינה? זה כמו לקשר בין הפיצה
לתוספות שעליה. פיצה זה פיצה וזהו, והמדינה באה בלי קשר לדת,
ניראה לי!".
הוא היה מדריך ב"שומר הצעיר", מה שתמיד תרם לו לרגשות
מיליטנטים משהו, אבל בעקיפין גם להתפשטות דעותיו הפוסט לאומיות
אל תוך עומק קורתו.
ינון גביר, הפעיל המוכר מארגוני הביקורת התרבותית, חייך חיוך
קפוא והביט אל תוך עיניי הסטודנט ואולי גם מבעדם או מעליהם.
הסטודנט יכול היה להישבע שאולי ינון, שרק לעתים נדירות הביע את
דעותיו הכבדות על גבי דפי האתרים בהם פעל, אלו המעוצבים בעיצוב
כ"כ נקי ומאופק שכותרתן תמיד הופיע בשלוש שפות אך רוב תכליתן
כתובה עברית, יכול לראות את צבע ודוגמת ריפוד הכסא עליו הוא
ישב. "מן יכולת מכאנית מופלאה!" חשב.
לכשהתמלא האוטובוס אנשים, צעירים בעיקר ומספר תיירים אירופאים
ואחת אמריקאית בביקורם הראשון באזור, התחיל הנהג בנסיעה
מהורהרת לכוון מזרח.
השעה הייתה שעת צהריים, ומי כמו השמש הים תיכונית יכולה לחמם
את האווירה יותר טוב. כשהתקרבו לכברת הדרך העולה מעלה, ראה
ינון את הכרך הגדול. זה שמגן עליו משאר המדינה ממנה ברח ומאפשר
לו פעולה חופשייה יותר בתחומיו -ואפילו תרם להתרכזות חייו סביב
תרבות ואורך חיים אירופי בלבד. אותה בועה נעימה עכשיו רחוקה
ואפופה באובך האופייני למישור החוף, ענן אבק עשיר בלחות. "בתוך
העיר זה ניראה כאילו יש ראות, אבל ממבט חיצוני לא מובן איך
אפשר לראות משהו משם", הרהר לעצמו. האובך והלחות היוו מן שכבת
מגן החוצצת בין העיר לשאר הארץ.
במחסום חיכו לאוטובוס מספר חיילים מותשים וגם פעילת שמאל
נוספת, בת של משורר-סופר בוהמי מהעבר ואחות של גרסה יותר חריפה
של האב בעבר, שנעלם אל הצללים ואל אולפני ההקלטות. כל מה שהיא
רואה מאחיה, כשהם נפגשים בעתים נדירות, זה בחור תשוש, חיוור
שנוטה לשכוח תאריכים ולחייך לעצמו מתוך לאות גדולה.
היא עלתה לאוטובוס אבל לא לפני שסיימה לצרוח על חייל שלל
כינויים על חייל שמנע מבחור ערבי עדין מראה להיכנס לתחומי הקו
הירוק מפני שלא היו לו את האישורים המתאימים. הערבי חזר על
עקבותיו בשקט מבלי להתעקש, אולי חש הקלה. אביבה, לעומתו,
התרתחה והשתוללה במחסום, הביכה את החיילים ובקלות יכלה לספק
סחורה סבירה לכתב חדשות ערבי או צרפתי אם היה שם.
לכשסיימה, אספה את שיערה הזהוב חזרה, סידרה את מכנסיה הקצרים
ועלתה לאוטובוס. ינון זז כסא אחד שמאלה ופינה לה את מושבה. היא
חייכה אל ינון שהביט בה בזוית עיניו תוך חיוך זהיר. עבר זמן עד
שדיברו שוב, ובינות לכך התחיל הנוף להתמלא במבני הכפר
הפלשתינאי. ילדים רצים בחולצות מוכתמות, משחקים זה עם זה
ונזהרים לא להיתקל בריצתם בנשים המבוגרות המתהלכות לאיטן.
גברים ישבו בעצלתיים ליד הבתים השליש בנויים, מבנים הנראים כמו
הריון כושל; העובר החל להתפתח אך הפסיק לעשות כך בשלב מסוים.
לידם ציוד בניה אך לא ניראה כאילו מישהו שש ליזום המשך של
הבניה.
גביר תמיד חשב לעצמו אולי זה חלק מתרבותם, לבנות נורא לאט, או
להתחיל בנייה כדי לקבוע עובדות בשטח (במאבק על שטח כנגד משפחות
אחרות) ואז כשאולי תתרחב המשפחה, להמשיך את הבניה.
מצד שני, הוא מעולם לא ניסה יותר מדי להתעניין בנבכי תרבותם.
בפעמים הנדירות שכן ניסה להבין, וויתר מהר מאוד כי מצא עצמו
תוהה תהיות אנתרופולוגיות בקשר לכל דבר שגילה. פשוט קבע שכך
התנהגו בעבר הרחוק, ומשם הם לא יכולים להתקדם.
הם אולי לא הצליחו לזכות את עצמם במדינה ועצמאות עד כה, אבל
הקבוצה הזו תדאג לכך. הקבוצה תמחק את כל המערכות והתפיסות
שהתקיימו עד כה ויבנו הכול מאפס. "בולשיט", אומר ינון לקרוביו
התומכים בפעילותו, "הכול בולשיט אחד גדול. דור בא, כבש וגרש,
ודור שלם הלך והכול נשאר עומד במקומו. לשם כך קמנו לשנות!".
וכך, חשבו קרוביו של ינון, מגיע רצונו העז למחוק ולפורר את
הקיים, נגיסה אחר נגיסה, העלמה והתעלמות מהעבר וכרסום הבסיס
הקיים בין זרם הנהר לאדוות הים אל גלי יפו.
אביבה ישבה אדישה נוכח המראות האפרוריים והמעייפים של הכפר, או
מחנה הפליטים, או מחנה המעבר, מה שזה לא יהיה. היא הביטה במבט
חלול אל הרחוב הפלשתיני המאובק, מנסה להיזכר ברגשות שבעבר
הציפו אותה עם עליית מראה כזה, אבל מהר מאוד חזרה להיות טרודה
בתעובה לפעילי הימין נגדם היא בעצם פועלת, אנשים מלאי אמונה
וחדי לשון אלו, שלדידה חושבים שהם יודעים, מתוך אמונה, מה הם
עושים, אבל ידע ואמונה אצלה זה בשר וחלב (לא שהיא טרחה לשמור
כשרות, זה מעולם לא דיבר אליה). מאידך גיסא, הייתה להם,
לקבוצתם, תמיכה לא צפויה מהחרדים בשכונה הוותיקה שבירושלים
(שחלקם חיים גם בבית שמש וגם בבני ברק, מרחק של כ25 דקות
מדירתה של אביבה, אבל מעולם לא בקרה שם- עולמם ועולה היו
ניגודים מוחלטים ועוינים זה לזה), שמנהיגם היה תומך נלהב
בערפאת וחסידיו נפגשים בטהרן עם מנהיגי חמאס ומפעיליהם. דרכי
שני הקבוצות היו דומות מאוד, אם כי המטרות הסופיות היו שונות
בתכליתן זו מזו. כל עוד זה לא מפריע להם, והם לא נדרשים להבין
את החסידים שפועלים נגד הישות הציונות, הם נהנו מזה.
מעולם לא הרבו אביבה או ינון לדסקס עם אלו, הייתה ביניהם מן
הסכמה בשתיקה. ייתכן כי תקשרו בינם באמצעות מאמרים אותם כתבו.
בין כה וכה את מסע ההפיכה והאקטיביזם שלהם, הם לא מנהלים לא פה
ולא ביהודה ושומרון, אלא במערב אירופה ובצפון אמריקה. המזרח
התיכון לא רלוונטי לפעילותם, בו הם לא רואים כתובת נכונה
לשאיפותיהם.
הרי בין כה וכה ראשי הקבוצה לא הבינו את רב הישראלים או הערבים
(ואלו לא הבינו אותם), ולא נהגו להתעניין בתרבות המקומית. הם
שלטו בכל הגות הפילוסופים הגדולים, במחזותיו של גתה ובספרות
הרוסית.
פעם ינון ואביבה הוזמנו לטקס גאלה של ספר חדש, תרגום של
סופר-משורר סורי ידוע ממוצא פלשתיני המגדיר עצמו מגורש (על אף
שמעולם לא חי במחנה פליטים אלא בוילה גדולה בפרוור כלשהו של
לאטיקה).
השניים לא הגיעו מתוך זלזול מנומס בעצם תרגום ובמוציא לאור,
שבעצם מפעלו היווה מכון מחקר מכובד לספרות ערבית עכשווית. על
גבי דפיו הנקיים של האתר בו הרבה להתבטא הביע גביר את אדישותו
והתנערותו מספרות זו, מספר זה ומכל הווייתו של מפעל ההוצל"א
"טולדו"; "לא מעניינינו להציץ אל המילים האלו, אנו עסוקים
בתעשייה גדולה וחשובה מזו, ואין הברגים והלבנות המינוריות
עקרוניות למפעלנו".
הסופר היהודי הגדול, עמיר אליהו, שתמיד התעניין וכתב על יחסי
ערבים יהודים בכלל ויהודים מארצות ערב בפרט, הביע את אכזבתו
מהחוגים המרוחקים של השמאל: "אי אפשר להתעסק בקונפליקט היהודי
ערבי מבלי לנסות ולהבין את הצד השני, לא משנה כמה מרוחק אתה
בימין או בשמאל".
הסיור החל והקבוצה עברה ושמעה סיקור מקיף מפיו של גביר על
פעילות צה"ל באזור, על הנזקים וההרג שהוא השאיר אחריו. מבלי
להתעכב על שמות פלשתיניים שנהרגו בתקריות ועל נסיבות, החלה
אביבה לדבר על משנתם האידיאולוגית של ריינה טנהארט ואורן
פאפוס, ומנסה להסביר איך לדידה המנגנונים הפלשתיניים בעצם
משתפים פעולה עם הכיבוש.
הסטודנט ביקש להכיר שמות של פעילים בצד הפלשתיני, אך אביבה
(ששמעה את שאלתו בדומיה) נשמה נשימה קצרה ועמוקה והמשיכה בטון
תקיף יותר להסביר את משנתם וגם משנתו של ח. נועמסקי, ההוגה
האמריקאי הגדול שטוען כי העולם עכשיו נמצא במצב חברתי דומה
למאה ה18 וישנה סכנה שנחזור אפילו לימי בית שני.
לכשסימה את נאומה המתיש, נגשה לסטודנט ואמרה לו בפנים חתומות
שמות של מרצים פלשתיניים מאוניברסיטאות בצפון מזרח ארה"ב, וגם
ציינה כי רובם ילידי אמריקה או הגרו לשם בגיל צעיר.
גם הירחונים והמגזינים האידיאולוגיים שהיא כותבת בהם, הם
מוציאים בשפה האנגלית על אף שמותיהם העבריים לפעמים, זאת
בכוונה לתקשר עם הפלשתינאיים אם יהיה מזל.
מואזין החל לסלסל מהמסגד שהיה קרוב מאוד אליהם, ואביבה התחילה
להגביר את קצב הליכתה מפני שהחזנות המוסלמית בערבית תמיד עוררה
בה בחילה וצמרמורות.
ינון המשיך לפטפט עם חברי הקבוצה השונים תוך הליכה איטית
וזהירה. הרחובות נעשו ריקים ברגעים ההם שחלפו מאז התפילה. אף
אחד מהתושבים לא עבר ליד הקבוצה לשתף את בעיותיו בחיים והצרות
שהחומה גורמת לו, וגם לא נראו בעלי שדות שיספרו על התביעות שהם
הגישו לבג"צ בגין החרמת קרקעותיהן.
במקביל, נגשו מספר מתנחלים מיוזעים אך מחויכים וניסו בעקשנות
להתערב ולהעיר לדברי ראש הקבוצה, אך נתקלו באדישות וביחס קר.
האחרון זרק להם סיסמאות (אותן הוא אמר גם באוזני הקבוצה) ופסל
את דברי הרב שהוביל את המתנחלים, וביקש בתוקף כי יעזבו אותם
לנפשם. כשהקבוצה המשיכה, עמדו מספר מתנחלים עדיין וניסו בצעקות
לתקשר עם חברי הקבוצה. חלקם הביטו לאחור, לאחרים הספיק רק מבט
חטוף אך כולם המשיכו לעקוב אחר ינון.
בתוך קבוצה זו, היה הסטודנט שהקשיב באדיקות להסבריו של גביר,
והרגיש שהוא מבין הרבה יותר עכשיו. הוא חש שמחה על שבחר להצטרף
לסיור ועל התגברות רגשותיו נגד הכיבוש, הוא גם קיווה מאוד
לפגוש בני כפר שאולי יספרו לו על חייהם האומללים מאחורי הכתלים
הגדולים והאפורים. הוא אפילו הצליח למספר רגעים להתגבר על
געגועיו חבר ילדותו שנפל בכפר כמו זה, במחשבה שפעילותו תחיש את
קץ הסכסוך ותעמיד את העם המדינה במקום. כך הילך הסטודנט בתחושת
שליחות גדולה והרגיש את חום השמש מאחוריו. מן אופוריה השתלטה
עליו בזמן שחשב כי מאורה הנוגה והגווע מגיע מגבו.
השקט נרעד לרגע בקולות עמומים של מס' רגלים רצות. אף אחד לא שם
לב לזה, וגם הסטודנט שהלך עמם תאר לעצמו כי אלו הם רק הילדים
המשחקים מחבואים.
המדריכים חילקו עלוני מידע שופעי תמונות קשות ממפגשים בין
אוכלוסיה ערבית לצבא, עדויות של שמות בדויים (מפאת החשש
להיתפס) ומסמכים למיניהם. הסטודנט הלך וקרא. במהלך ימיו
באוניברסיטה, הוא פיתח לעצמו הרגל מסוכן מה של הליכה וקריאה.
את הניווט הוא עשה דרך מבטים חטופים במיוחד במה שלפני על
המדרכה, ולא מעט נתקלה כתפו בכתפי אחרים. כמובן שהוא התנצל
תמיד וניסה לחמוק מהר.
כשסיים לקרוא את העלון ולהכניס למכשיר הטלפון הנייד שלו את
המספרים אליהם יצלצל על מנת להירשם בפעילות ליד הגדרות, גילה
כי הוא הלך לאיבוד בכפר. הגבעות המכתרות את הכפר היו כה יפות
ושלוות, שפתן ולחישות הרוח על פניו דיברו אליו בעגה כה מוכרת
וישנה.
ליד ככר השוק הריקה של הכפר, הסטודנט ניסה לפתח מחשבות נעימות
על שני מדינות באותה הגדה של אותו הנהר, והושיט יד לחוש בעלון
הכרום שהיה בכיסו, אולי יבוא יום ושמו יופיע בגאווה על כלום
כגון זה?
הסמטאות היו מאובקות, לא היה ברור איפה כביש מתחיל ודרך חוצה
אותו, האם זה לא מספיק השעה גם החלה לדרוש מהשמש להמשיך הלאה
במרוצתה.
הוא הרגיש מן חולשה קלה בדרום בטנו לשמע צעקות שבאו ממערב,
וזיהה כי אלו דמויות חיילי צה"ל רצות צמוד למבנים בקסדות
ומאחוריהם רכבים. בכל ההמולה הוא חשב שהוא אפילו שמע כלי טיס
מתקרב.
אביבה באותם רגעים סיפרה באנגלית, טבולה במבטא עברי חזק, לחברי
הקבוצה על חזונה למזרח התיכון - תקוותיה הגדולות ואילו הדים
גדולים הם יצרו במערב העולם. דיבורה היה מלווה בשפת גוף עיקשת
ומוחצנת, עד כדי שאף לא אחד מהמאזינים ניסה לשאול שאלות. רק
גביר עמד בצד והנהן עם עיניו נשואות אל המזרח.
הסטודנט האבוד לא הספיק לחשוב מה לעשות אבל ברפלקס הכניס את
עלון המידע לכיס לאחר קיפול זהיר, שלא לעוות את הכתוב. מה שזה
לא יהיה, הוא לא רוצה להכעיס את אביבה בבקשו עוד עותק.
הוא סיים להכניס את המסמך לכיסו, והתחיל לחפש את הקבוצה בתוך
המבוך העשוי בלוקים חשופים וחלקות השדה המרובעות שצמדו לכל
מבנה. העפר שעף בבריזה החרישית נדבק למצחו המיוזע כמו טפיל
והוא חש סחרחורת מהבלבול הרב שהציף את לובן עינו. הוא לא באמת
פוחד, הוא רק רוצה למצוא את הקבוצה במהרה, אין מה לפחד הוא שם
כדי לשים קץ לדיכוי ולכיבוש שהמדינה מטילה על בני הכפר כבר
שנים רבות.
לפתע, לפני שהבין, הוא הרגיש כי זרועו לא מצליחה לחזור מאזור
גבו, ואז הבין כי מישהו אוחז בזרועותיו בחוזקה ומעוות אותן
מאחוריו. הכוח הזה דחף אותו חזק והצמיד אותו לחומה, או גדר
בטון כלשהי.
לפני שהספיק לשאוף אוויר עמוק מספיק בכדי שיספק לו כוח לצעוק
חזק לעזרה, הרגיש משהו קר עובר באזור צלעותיו התחתונות. בשבריר
השנייה שעברה אחרי שהבין כי נדקר, נדקר שוב פעמיים ואז הוטל
לעפר החיוור. ניסיונותיו הראשונים להתרומם יחד עם הכאבים
משתקים עומק גבו עלו בתוהו והכרתו אבדה מיד, איך חפץ כ"כ קר
וחד גרם מיידית התפשטות כאבים חמים?
אוזניו זיהו קולות. דיבור מאופק אבל אגרסיבי שנעלם מהר, המבטא
לא היה זר וגם השפה נשמעה מוכרת.
במרדף אחרי צמד המחבלים שפגע בו, נהרגו שניים מחברי חולייתם
ונלכד אחד. בחקירתו הוא טען כי חישב כי זהו מסתערב, מפני שעל
חולצתו היו כתוביות בערבית וגם עברית של תנועה רדיקלית בשם
"אבקת כביסה". "הרי כל פעיל התנגדות יודע כי לא יהיה קשר בין
התאים לבין כל גוף ציוני או יהודי", הסביר החוקר לסטאז'ר שלו
שנכח בחקירה, "מבחינתם כהנא ו"אבקה" הם שטנה אחידה. מה גם
ש"אבקה" היא תנועת רדיקל המורכבת מהומואים, טראנס-ג'נדרים,
קוקסינלים מוכי סמים וקרוס-דרסרים שאם הם היו נכנסים לשטחים,
היו צריכים לפנות כמה חלקות טובות בביתי העלמין במרכז".
הסטודנט שכב באשפוז בבית החולים שיבא, וחיכה לבואם של מדריכי
הקבוצה, שבזמן שנדקר (ולפני ששמו לב להיעלמותו) התכנסה לשיחה
אחרונה בפאתי הכפר על מציאת דרכים חדשות לעורר התנגדות לכיבוש
באוניברסיטאות וקולג'ים בפלורידה. בצהובון "הרץ", תקף גביר את
צה"ל על פעולתו באותו מקרה, וטען כי הוא סיכן את הקבוצה כולה
ומטרתה, והדגיש את מדיניות הממשלה להנצחת הכיבוש והתוקפנות נגד
הפלשתינאים.
תהליך האשפוז השאיר אותו עם בעיות בכליותיו וכבדו ושלל צלקות,
אך בעיקר הציקה לו יותר העובדה שעדיין הוא מנסה להחליט מה לומר
למדריכים של אותה הקבוצה שכל כך, אם יחליטו לשאול לשלומו. אולי
אם יידע אילו דברים לומר להם, יוכל להבין את עצמו טוב יותר,
לדעת לאן ימשיך מכאן. |