להגיע למקום שבו מתעלמים ממך, לשבת בפינה הקטנה השקטה שלך,
ולשתוק. להתכווץ אל עצמך, לשקוע בספר, לסגור את הרגשות,
ולשתוק. לראות אותם מתכווצים חבורות-חבורות, מרכלים, צוחקים,
מדברים, ולשתוק. לשמוע אותם צוחקים בפניך על החברים הכי טובים
שלך, ולשתוק. ושוב להרגיש את מבטי השנאה המתנשאים, את ההערות
העוקצניות, ולשתוק. לספוג את חיצי העוקצנות, לתת להם לדרוך
עליך פעם אחר פעם, לנסות להשחיל מילה, להשתלב, ולחזור לשתוק.
לקבל אותם לטוב ולרע כשהם לא מקבלים אותך כך או כך ולשתוק.
לחזור שוב ושוב, יום אחר יום בעקשנות בלתי מתפשרת, להיות לבד,
ולשתוק. לרצות להעלם, להיות אויר, לא להיות, ולשתוק. להסתיר כל
שמץ של רגש, לבכות רק בחושך כשאף אחד לא רואה, לשים מסכה
בשבילם, ולשתוק. לבוא שוב, בעיניים נפוחות, עייפות, ליפול
בכבדות על הכיסא, לראות אותם פולשים למרחב הפרטי שלך, ולשתוק.
לשאוג את הכאב והפחד והבדידות בזעקה אילמת שרק אתה יכול לשמוע,
לרעוד בקור ובחושך, ולשתוק.
להמשיך, לעבור את החיים בדממה, בסאגה מתמשכת של ימים מתחברים
וזהים רק מכוח האינרציה, ולשתוק.

לקום בבוקר, לחייך, לבוא שוב, לשם, ולצעוק. שישמעו. כולם.
לצעוק את הכל. ולעולם, לעולם יותר, לא לשתוק.