עומדת מול מראה
גדולה אבל קטנה למדי
כמוני
עומדת מחייכת, עצובה אולי.

המסכות על הפרצוף לי נמרחות
הבושם מתנדף, ואיתו גם הריחות
לאט לאט מתפשטת, מסירה הכל מעלי
מסירה שכבה ועוד שכבה, מרגישה את תחושותיי.

מורידה חזייה שמדגישה שאני גדולה
מורידה חצאית שמדגישה שאני קטנה
מורידה איפור שמדגיש שאני יפה
מורידה קוקו שמדגיש שאני פשוטה
עומדת מול מראה שמדגישה שאני טיפשה

ערומה לגמרי מול עצמי
מי רואה אותי ככה?
רק אני.
מי רוצה בי ככה?
גם לא אני.

מתיישבת על כיסא
יציב אך די רופף
כמוני
במצב רוח טוב, מצב שמתחלף.

שוב לבד אני גומרת
משחקת עם רגליי: פותחת וסוגרת
ואין איש בא בשער
ואין ידית לדלת.

חשופה לגמרי מול עצמי
מול מראה לא משקרת
מתבוננת אל תוכי
חושבת
אולי מחר אהיה אני
ולא אישה אחרת.

09.07.06

בימנו לא מעט נערות, נשים או אנשים בכלל לא אוהבים את עצמם.
אולי הם לא שלמים עם עצמם, אולי הם מפחדים להחשף, אולי עדיין
לא ממש ברור להם מי הם, בכל מקרה הרבה מהוויתנו החברתית היא
פסטיבל מסכות.
הרצון שלנו להדמות למשהו שאנחנו לא, שנובעת בעיקר מהסגידה
בחברתנו למודל היופי, יוצר מצד אחד תסכול ומשם אנורקסיה (דוגמא
אחת מני רבות) ומצד שני בדידות גדולה, כאשר אין היכרות עמוקה
עם האדם שאנחנו באמת. בכל אחד מהמצבים אנו מפחדים לחשוף את
האני האמיתי שלנו בקשר, והוא מסוגל להעלם.
לא משנה אם הנערה / אישה בשיר חזרה לבד באותו ערב, או שהייתה
עם מישהו. היא הרגישה לבד והתייסרה על כך שהיא לא אוהבת את
עצמה ועל ההצגה המזויפת שלה.

השיר הוא גם ארספואטי, אבל אני מעדיף לדבר על אנשים מאשר על
תהליך כתיבת יצירות.