אני יושבת במושב האחורי של המכונית הישנה שלנו,
החלון חצי פתוח והשיער מצליף בפניי.
אבא עושה טלפונים, אח שלי נוהג ואני יושבת בשקט -
חושבת על דברים שאני מקווה שלא יהיו.
הרוח נתקלת בי כמו רעם ומנתקת את הדמעות מהעיניים,
כי כנראה שאף אחד לא יודעת לעשות את זה יותר, וגם אני לא.
דמעה אחת ונגמר.

הרדיו מנגן שירים ישראלים ישנים
אני חושבת שעוד כמה שעות יניחו-יפילו את הגוף של סבא לתוך בור
ויכסו אפר.
מעניין אם אני אהיה מסוגלת לבכות. והשאר?
ארוחת הבוקר עדיין תקועה לי בגרון. ואתה?
אתה מזמן נגמרת.
ומה עדיף מוות נפשי או פיזי?
אני יודעת את התשובה ועדין שותקת.
יהי זיכרון ברוך.

7.9.2006
בדרך להלוויה של סבא מנחם ז"ל.