היא מספרת, על היום שבו הקיאה את הנשמה שלה.
הנשמה הרקובה שלה. בעצם היא מקיאה כבר הרבה זמן, אבל כנראה
הפעם הזאת הייתה מוגזמת.
זה היה יום אחד. כשחזרה מהמקום ההוא.
היא נכנסה לשירותים ככה בשקט. אבל הקיאה בהמון רעש. דפקנו לה
על הדלת אבל הפעם לא שמענו קול צרוד שאומר
הכל בסדר, עופו מפה.
חיכינו כמה זמן. לא ממש חיכינו פשוט ראינו חדשות. ואז היא יצאה
בצעדים חרישיים, מסריחה.
בואי רגע.
מה את רוצה?
בואי שנייה.
למה?
אני רוצה שתראי משהו.
ככה היא הלכה אחרי הילדה. ושם, בתוך האסלה המרוחה בארוחת הערב
שכל כך השקיעה בה,
זה.
מה זה למען השם?
זה..הה.. זה... הנשמה שלי.

היא הייתה כחולה,  מדממת, רקובה מכל הצדדים כמו מפטריית
בקטריה.
היא הסתכלה עליה. ביקשה לרחמים. לאהבה. לחזור ולהרקיב את שאר
חלקי הגוף שלה.
הסתכלתי בפנים. קראתי לו שיבוא לראות. הוא חכם, הוא יודע. הוא
הסתכל, הוא נבהל. הוא לא ידע מה לעשות. שנינו לא ידענו מה
לעשות. לא היה כל ספק שזה הנשמה שלה, אך שנינו לא ידענו שהיא
נראית ככה.
חשבנו להביא את המצלמה. הוא הלך להביא אותה וצילמנו כמה תמונות
בזיוות שונות. אולי ניכנס לשיאי גינס. אולי נכתוב על זה ספר.
ספר מעניין. ספר על הנשמה של הבת שלנו. רק נוריד את הרקובה.
עם הנשמה יצאו כל הכדורים שהיא בלעה. כל הכדורים הטיפוליים
מכל חייה. שם היא הקיאה את האנושיות שבה, ואת הכדורים. ופעם
ראשונה הרגישה נקייה.
הלכנו להתקשר. לא יודעים למי, פשוט לספר שיאמינו לנו. אבל היא
התחילה לבכות. היא ישבה פעם צוחקת פעם בוכה. באנו להרגיע אותה,
לנחם. אבל לא היה כבר מה לעשות.
אולי תבלעי אותה בחזרה?
היא לא רוצה. היא כן רוצה. היא רוצה להרוג את מה שנשאר ממנה
ולהציל מה שאפשר. היא רוצה גם להיות שם באסלה.
נעמדנו. דיברנו איתה. הסברנו לה כמה הדבר על טבעי, כמה חומר זה
יספק לאנושות. כמה חיים זה יכול להציל ותעלומות לפתור. אבל היא
לא הקשיבה. לה לא היה אכפת.
כבר כמה אכפת יכול להיות לבנאדם שהרגע איבד את הנשמה שלו.
ככה ישבנו שעות, מסתכלים על הנשמה מתחננת, מקללת, על הילדה
בוכה.
לא יכולה לסבול את זה. מרגישה שנאבדת בתוך לא כלום. אטמוספירה
כחולה.
יושבים ולא יודעים מה לעשות. חסרי אונים.
רצה לחדר ומהדקת בידה את המזרק עם האשלגן כלורי.
היא הגיעה לשירותים עם מזרק ביד.
אומרים שמתים עוד לפני שפוגעים ברצפה.
נעמד. מנסה לקחת את זה. אבל היא כבר מכוונת לווריד.
אתה בנזונה חכם, היא אומרת לו. אבל אם תתקרב עוד צעד אחד תהיה
בנזונה עצוב.
שומעים רעש המים יורדים. רץ להסתכל באסלה ולשנייה יכולתי לראות
את הנשמה במבט רצחני בעיניה. עכשיו היא בביוב. היא לא תעשה עוד
צרות.
הילדה הולכת וזורקת את המזרק לתוך האסלה, ומורידה שוב את
המים.
אנחנו הלכנו לחדר שינה, הורדנו את הבגדים ונשרנו בלי נוע מחכים
לשינה המבורכת, בלי להזכיר מה שקרה עד לפני כמה רגעים.
ובערך ב4 לפנות בוקר שמענו אותה מתחילה לייבב.