ספינת החלל של הפדרציה הקומוניסטית נחתה באותו יום אצלי בשדה.
תמיד ידעתי שכל גזע תבוני יהיה קומוניסטי, אך לא תיארתי לעצמי
שהוא יקפוץ לקפה ועוגה.
אני זוכר שהכלב נבח, והרמתי את הראש מעל הספר שקראתי.
הספינה הייתה עצומה, ואם כי לא היה הרבה אור, אי אפשר היה
לטעות בה.
רצתי החוצה יחף, לובש רק כותנת. התעלמתי לחלוטין מהבוץ והקור,
חושב רק על הכבוד שנפל בחלקי: להיות הראשון שפוגש אותם! הגעתי
לספינה ומיששתי אותה. היה לה מגע כמו של בד עשוי מים. אני חושב
שהתכוונתי לרוץ סביבה כמו אוויל עד שאמצא משהו.
"ברכות!" אמר קול מוזר.
"אה?" הסתובבתי אחורה וראשי נחבט באחורי הספינה. "אוו."
הדובר היה גבר בשנות השלושים לחייו. הבנתי שהוא חוצן משום שלא
היה לו אף קמט על היד, שום סימני עבודה. היה ניתן לראות שמעולם
לא עשה מילואים בשדה.
נפלתי על הברכיים מרוב התרגשות. "ברכות, יצור עליון!"
החוצן השפיל אליי את מבטו.
"הו, לא... לא... אין בזה צורך! עמוד על רגליך, החבר
אפלבאום!"
הרמתי אליו מבט מבולבל. "אתה יודע איך קוראים לי?"
"אנחנו יודעים עליך הכל, החבר אפלבאום," הוא אמר. "היכנס
למשרדי בבקשה, ושם נשוחח."
פתח מלבני ארוך נפתח באחת מדפנות הספינה. הרגשתי רעד קל בגבי,
אך השתדלתי להסתיר זאת.
"אחריך, אדוני." אמרתי.
החוצן הביט בי ארוכות, ולבסוף הנהן.
"כרצונך."

"קראנו רבות מהכתבות שחיברת, החבר אפלבאום." הוא אמר בזמן
שצעדנו לאורך המסדרון הארוך והריק. "נראה שאתה בין תומכי השיטה
האחרונים שנותרו."
ידעתי למה הוא מתכוון באומרו "השיטה" באותה ודאות שבה ידעתי
שהוא קומוניסט.
"כן, הא," אמרתי ושפשפתי במבוכה את עורפי. "אני רק עושה את
חובתי כלפי החברה, אדוני."
החוצן עיקל את שפתיו לחיוך.
"כמובן, החבר אפלבאום. אך מדוע, אם מותר לי לשאול, אינך מממש
לגמרי את האידיאולוגיה הצודקת?"
"למה אתה מתכוון?" שאלתי. המסדרון היה ארוך, ונראה אינסופי.
זיעה קרה של התרגשות ופחד כבר החלה לזלוג על פניי.
"אני מתכוון," הוא אמר, "מדוע אינך מחלק שווה בשווה את חלקת
האדמה שרכשת בין תושביהן של שאר הפלנטות?"
נדהמתי מן השאלה הישירה.
"למה אתה מתכוון, אדוני?"
החייזר טלטל את ראשו מצד לצד.
"החבר אפלבאום, אנא ממך! הפנייה 'אדוני' הולמת אולי את הנצלנים
הקפיטליסטים! אתה יכול לפנות אלי בפשטות בתור החבר
צ'וק-צ'וק-לאדה."
"מה?" שאלתי שוב. לסתי התחתונה השתלשלה בתדהמה.
"החבר צ'וק-צ'וק-לאדה." הוא חזר ואמר.
"לא, כוונתי היא - למה אתה מתכוון בכך שעליי לחלק את אדמתי בין
תושבי הפלנטות?"
"פשוטו כמשמעו," אמר החוצן, "הפדרציה הקומוניסטית זקוקה לעזרה
הגדולה ביותר שתוכל לגייס. אנחנו זקוקים למשאבים, החבר
אפלבאום, אחרת נכחד לנצח. אנחנו זקוקים למשאבים שלך."
"אני מבין." אמרתי, שוקל את דבריי בזהירות, "אך יש בעיה מהותית
ברעיון שהצגת, החבר-"
"צ'וק-צ'וק-לאדה."
"כן. הבעיה היא ששטח האדמה הקטן שברשותי יספיק בקושי לשני
חוצנים נוספים שירצו לחיות בתנאים בלתי-סבירים מעין אלה. האם
באמת תרצה להחזיק את תושביה המכובדים של הפדרציה בתנאים נוראים
כל כך?"
"הממ..." הוא גירד את סנטרו, "אני מבין את כיוון מחשבתך, החבר
אפלבאום. האם תרצה שנעמיד לידיך כוח-כיבוש להרחבתו של השטח?"
"כיבוש?" מוחי החל לפעול במהירות מואצת. כיבוש!
"הכל למען המטרה, חבר אפלבאום." הזכיר לי החוצן.
"ובכן," זקפתי את סנטרי כלפי מעלה בהבעה של נחישות אמיצה,
"אעשה זאת למען המטרה, אם כן, ולמען המטרה לבדה."

החבר צ'וק-צ'וק-לאדה סירב לתרום את ספינת החלל של הפדרציה
לכיבוש בניין הממשלה. הוא טען שעלותה מופרזת מכדי לסכן אותה
בצורה קיצונית מעין זו. במקום זאת, הוא העביר לידיי צבא חוצנים
חמוש ומשוריין שמנה כארבעים אלף לוחמים. הם הסתערו על ירושלים
בצעידה מרשימה ביותר: אף כלי נשק ארצי לא היה מסוגל להם, ותוך
ימים ספורים הם השתלטו על כל מרכזי השליטה.

כך לפתע, מצאתי את עצמי עומד, כראש מדינה, מעל דוכן הנואמים
ונושא את נאומי הראשון.
"חברים!" הכרזתי, "זהו יום היסטורי בתולדות הארץ, ובעצם,
בתולדות האנושות ככלל! לראשונה, הבשלנו די הצורך ליישום גישת
האנטי-קפיטל כאן, בכוכב השלישי מהשמש! דווקא בימים אלה, שבהם
הקומוניזם סובל ממחסור בכוח אדם, פירוד מדיני, ושקיעה כלכלית -
אני קורא לכם, תושבי הרפובליקה העממית החדשה של ישראפלסטין,
להתאחד יחדיו במאבק משותף, ולהצטרף לפדרציה הקומוניסטית
הבין-יקומית! הפסיקו את האדישות! תרמו כפי יכולתכם למאבק
המשותף!"
כשירדתי מהבמה פגשתי את החבר צ'וק-צ'וק-לאדה, שעלה לנאום
אחריי.
"תושבי כדור הארץ, אזרחי ישראפלסטין," שמעתי אותו מכריז, "אנא
התכוננו לביקור הקרוב של כוחות הפדרציה בביתכם. כוחותינו יעברו
ויאספו את כל החומרים הנחוצים למאבק המשותף. תודה לכם,
ולהתראות."

עברו בקושי שלושה ימים מאז תחילת כהונתי כשטלפון בהול העיר
אותי באמצע הלילה. זאת הייתה שיפרה, המזכירה האישית שלי.
"אדוני היושב ראש, יש לנו בעיה!"
"כן?" אמרתי בקול עייף, "מהי?"
"כוחות מאוחדים של ארצות הברית וקנדה החלו במסע תקיפה משותף על
כל בסיסי הגבול שלנו. נראה שהם לא מרוצים מצורת השלטון החדשה
שהנהגת."
"את בטוחה?"
"דיווחו על זה עכשיו ב-CNN!"
"לעזאזל איתם!" אמרתי. "הם אף פעם לא יכולים לשבת בשקט מבלי
להתערב!"
רציתי לשאול את שיפרה למה, בשם מאו, היא צופה ב-CNN באמצע
הלילה, אבל ידעתי שזה לא הזמן. במקום זה, ניתקתי את השיחה
והתקשרתי לצ'וק-צ'וק-לאדה, שהחזיק עדיין בכל מושכות הצבא.
"אני צריך תגבורת מאסיבית לגבולות המדינה! שלח את הטובים
בחייליך!"
"לא יכול." ענה קולו המונוטוני. "אין ברשותנו מספיק שריונות
חסינים כדי לשלוח חיילים להילחם שם. עלינו לסגת - ואתה חייב
להצטרף."
"לעזאזל!" צעקתי בייאוש. ידעתי שאין עוד דבר שאפשר לעשות.

טיפסתי לגג הבניין, כפי שצ'וק-צ'וק-לאדה אמר לי, והמתנתי לרגע
שבו תגיע הספינה הנכספת.
היא הגיעה בסביבות ארבע וחצי, כשכבר הייתי תשוש ורציתי לישון.
קרן אור בהירה בקעה ממרכזה, והקיפה אותי בהילה מיוחדת. 'קרן
משיכה זה נהדר', חשבתי לעצמי באותו רגע. אבל במקום שהאור ימשוך
אותי למעלה - סולם חבלים מאולתר השתלשל מול פניי.
"החבר אפלבאום! אל תבזבז זמן יקר!" הדהד קולו המוגבר של
צ'וק-צ'וק-לאדה.
"בסדר, בסדר..." מלמלתי, והתחלתי לטפס על הסולם.

בתוך הספינה חיכתה לי מעלית למפלס העליון, שבה המתין החבר
צ'וק-צ'וק-לאדה. הוא הוביל אותי אחריו, דרך מסדרון צר שהחל
להיראות פחות ופחות הגיוני בעיניי. הוא כבר לא היה אפור כפי
שזכרתי אותו, אלא כתום בוהק וורוד.
"מה קורה כאן?" שאלתי.
"הסברים אחר כך." הוא ענה.
הדלת שחיכתה לי בסוף לא הייתה דלת, אלא חומר צמיגי בצבע שחור.
צ'וק-צ'וק-לאדה צעד ראשון, ונתן לשחור הזה לעטוף אותו. כשצעדתי
אחריו, התחושה הייתה כמו הליכה דרך ג'לי.
"זה המשרד שלי," הוא אמר כשהיינו בפנים. הוא נראה כמו מערבולת
צבעים מטורפת, עמוסה בפריטים שלא ידעתי את משמעותם. רק שולחן
עץ מגולף וארון עמוס בספרים היו מוכרים לי, והם נראו כמו אי של
שפיות אנושית בים של טירוף חוצני.
"הוא כל כך שונה מהפעם האחרונה שהייתי בו..." אמרתי.
"כן." אמר צ'וק-צ'וק-לאדה. "וזה משום שכך הוא נראה באמת - ללא
תעתועי העיניים שהפעלנו עליך מקודם."
"תעתועי עיניים?" באותו רגע הבחנתי בסדקים שהחלו להיראות
בפניו, דרכם נראו רמזים לעור הסגול שמתחת.
"לא רציתי לזעזע אותך במפגש הראשון," הוא אמר, "אבל הפעם איננו
יכולים להשתמש בהולוגרמות. הספינה זקוקה לכל משאבי האנרגיה
שתוכל לגייס כדי להמריא."
"אנחנו עוזבים?" שאלתי.
"אין לנו ברירה אחרת. הכוחות השולטים בכדור הארץ הבחינו
בנוכחותנו - הם יתקפו אותנו אם לא נעשה זאת."
"מדוע שלא תבקשו תגבורת מהפדרציה?" שאלתי.
צ'וק-צ'וק-לאדה הביט בי מתוך עיניים שנראו כמו ארבעה כדורים
שחורים מבריקים.
"הספינה הזאת היא הפדרציה. או מה שנשאר ממנה, פחות או
יותר."
"מה?!" לא הייתי מסוגל להאמין בזה. לא עכשיו, לא אחרי מה
שעברתי.
"זאת האמת." הוא אמר. "לא היינו אפילו מגיעים לכאן, אילולא
מצאנו ותרגמנו את חומרי ההסברה מהספוטניק. רק בזכותו גילינו על
עליונות השיטה השיתופית שנקטה אז ברית המועצות הנשגבת. התחלנו
להתעניין עוד בכדור הארץ ובמדינות בו, עקבנו אחרי ההיסטוריה
שלכם... ולבסוף החלטנו שאנחנו חייבים ליישם את השיטה על בני
עמנו. הפלנו את השלטון הקיים והקמנו רפובליקה, שגדלה והפכה
לפדרציה של שלושה כוכבים. אבל אז באה הנפילה, והכל התפרק בין
ידינו. הפכתם לתקוותנו היחידה - מדינה שבה נוצרו הקיבוצים -
בועות הקומוניזם האחרונות של ימינו."
ואז, ברגע שסיים לומר זאת, הכל החל לרעוד מסביב. חשבתי שאני
עומד למות באותו רגע, אבל צ'וק-צ'וק הרגיע:
"זה בסדר, הרעד מעיד על התגברות במהירות הטיסה - וזה סימן
לטובתנו."

כמובן שבסופו של דבר לא הגענו למהירות מרבית, מתוך חשש שיאזל
כל הדלק. טסנו במהירות של מעבורת "אפולו" סטנדרטית, ולכן נדרשו
לנו שמונה שנים תמימות להגיע ליעד. מאדים, הכוכב האדום, חיכה
לנו שם: יבש, עתיק ובלתי נגוע. לא הייתה בו אף צורת חיים, פרט
לכמה אסטרונאוטים אבודים שנתקעו שם לתקופה ממושכת. ובקשר
לפדרציה הקומוניסטית - ובכן, היא עדיין קיימת. אני, עצמי
ואנוכי הם החברים היחידים בה. אתם יכולים לצחוק, אבל אנחנו
נחיה כך, בחיי שיתוף וצדק, לנצח. או עד היום שבו יגיע מותנו.


רב-תודות לחבר יובל למברג, בן כדור הארץ, על הרעיון הראשוני,
פתיחת הסיפור וההערות המועילות.