"מילים הן סוג של כסף", ככה לפחות ענת אומרת, "בעצם הן שוות
יותר מכסף, מילים זה הדבר הכי יקר בעולם שיש לנו, אולי חוץ
מעצמנו..."
אני מסתכל על ענת כמנסה להבין אותה, "תחשוב על זה לרגע"
היא ממשיכה במהירות כאילו מנסה להדביק את הזמן, "עם מילים אתה
יכול לעשות הכל. לגרום למישהו לחייך או לבכות, להצחיק מישהו או
לפגוע בו עד שיתמוטט. מילים זה הכל".
ענת אמרה את זה ותוך כדי כך היא הגיעה למסכנה קולעת וחד
משמעית. "מכיוון שהמילים זה הדבר הכי יקר שיש לנו, אפילו יותר
יקר מכסף... וכמו שכסף לא מבזבזים סתם, מהיום אני גם לא מבזבזת
יותר מילים. מהיום רק שיש לי משהו ממש חשוב להגיד אז אני
ידבר". כך היא אמרה ושתקה בפתאומיות.
"ואם יש משהו ממש חשוב שאת צריכה להגיד, או לא כל לך חשוב
אבל מאוד הכרחי כמו - אתה יכול בבקשה להעביר לי את המלח?! מה
תעשי אז, לא תדברי, תפגעי באיכות חיים שלך?"
וענת בשלה, כאילו נולדה בשביל לשתוק, הסתכלה אליי בחיוך ספק
ערמומי ספק ילדותי ופתאום התעטשה...
"לבריאות", אמרתי. עינת חייכה ולא הגיבה. "זה עוד משהו
הוספתי, מה עם לבריאות? מילה כל כך חשובה וחברותית. גם אותה לא
תגידי יותר?" ענת הנהנה לחיוב.
"או קיי הבנתי אותך, אבל תדעי שאני חייב להגיד לך משהו -
אני אוהב אותך. תמיד אהבתי!"
ענת הרימה את ראשה בפתאומיות כמופתעת, הביטה בי בעיניים חמות,
חייכה ולא אמרה דבר. |