כבר שבוע שלא רבתי עם המשפחה שלי. זאת אומרת, היו עצבונים פה
ושם - מזה אי אפשר להתחמק אף פעם - אבל ריב של ממש, לא. אחותי
ממשיכה להעיר לי על איך שאני אוכלת. אם המצב היה שונה הייתי
בטוחה שמשהו השתבש. "על סכין שמעת?!" "תפסיקי לאכול עם
הידיים!" "נורית..." (נוזף, מלווה במבט עייף מיואש עצבני ונגעל
- וואו, כמה מסרים אפשר לדחוס למבט אחד). אולי השיא היה ב-
"אם אני אראה אותך אוכלת עוף עוד כמה פעמים אני חושבת שבקצב
הזה אהפוך להיות צמחונית".
אל תטעו ותחשבו אותי לדמות המגעילה הזאת מסרטי ההוליווד, שרק
רואים אותה אוכלת ורוצים להקיא - עם כל ההמבורגר והרוטב הסמיך
הדביק שנמרח על כל הפנים ומטפטף על כולם ובקיצור - איכס. אני
בכלל לא אוהבת המבורגר. כלומר, כן - קורה לא מעט שמתלכלכים לי
הבגדים בזמן הארוחה, אבל תודו באמת - למי זה לא קורה. אפילו
לאחותי. ועוד לא ראיתם את אמא שלי.
אם רוצים להגדיר את סגנון האכילה שלי - אפשר לומר שאני נהנית
מהאוכל עם כל החושים. אני אוהבת להריח את האוכל. ידעתם ש-80%
מתחושת הטעם של מזון הוא בעצם הריח שלו? אז זהו. ולי אומרת
אחותי שזה לא מנומס להריח את האוכל. אני לא יותר מדי מקשיבה
לאוכל (אלא אם יש לו משהו באמת חשוב להגיד לי, לא שטויות כמו -
הצילו! בבקשה! אל תאכלי אותי! אלא עניינים רציניים של חיים
ומוות), אבל אני רואה אותו. ואני חשה את האוכל (רק כשזה נראה
לי טעים) - את המרקמים, הקיפולים - דרך האצבעות שלי. וטועמת את
הטעם שבקצות האצבעות. ויש אנשים שבשבילם לאכול זה סתם להכניס
אוכל לפה.
חבל לי עליהם.
ולא רבתי איתם יותר משבוע.
וכבר מזמן לא הרגשתי חשק עז לרצוח.
אני מוצאת את שני הדברים האלה די משמחים. |