קופצת מכל נגיעה שלך. לא רגילה שאנשים נוגעים בי. לא רגילה
למגע שלך. כמה דימיינתי רגעים כאלה, כמה חלמתי שזה יקרה. אבל
עכשיו אתה פה. יושב לידי, נוגע בי וכל נגיעה שורפת. כל נגיעה
שלך משאירה מאחוריה בשר חרוך.
מדמיינת שוב, מפליגה רחוק ושוב כאב עז, פוקחת עיניים וזה רק
ידך שמלטפת את הברך שלי.
סיוט,
      רע,
          כואב,
                 קר.
אתה שואל עם הכל בסדר ושם ידך על הכתף. מתפתלת בכאב כאילו הרגע
ירו בי. אבל אתה לא מבין, ממשיך לגעת, תופס אותי עם הידיים,
מחזיק חזק ושואל מה קרה. אבל אני כבר לא רואה אותך. אני רואה
אותו נוגע, מלטף, כופה את עצמו. אני כבר לא פה איתך, אני עדיין
שם. רחוק, לפני שבוע. ושוב נוגע, ושוב מכאיב. שוב שורף את שמו
בבשר החרוך שלי, שורף אותי.
לא מסוגלת לספר לך, המילים פשוט לא יוצאות. יוצאת רק צעקת כאב.
איך אני אמורה לספר לך עליו? על החבר הכי טוב שלך. ואתה עכשיו
פה איתי, אני עכשיו שם איתו וכואב לי. צעקת כאב נפלטת מפי כמו
כדור שנפלט ואין לו דרך חזרה. מדממת, סימנים בבשר השרוף,
נעלמת. כבר רחוק מכאן, במקום טוב יותר. אבל כל נגיעה שלך
מחזירה אותי שוב לשם...