אתה זוכר איך היית בא אלי?
אתה זוכר איך היית מחבק?
הזיכרון שלך דועך, עם השנים אני כבר לא זוכרת האם חלק
מהזיכרונות שלי קרו באמת, או שמא המצאתי ואני פשוט נאחזת בהם
כדי שלא תשכח ממני לעולם.
אתה זוכר איך היית חוזר מהצבא?
איך היה לך חיוך כזה גדול?
אתה זוכר איך הייתי יושבת בחדר ומחכה לך?
ואיך כשהייתי שומעת את השקשוק של הנשק שלך הייתי רצה לדלת
וקופצת עליך?
אתה זוכר?!
אני זוכרת!
אני זוכרת איך ראיתי למעלה טלוויזיה ושמעתי רעשים למטה וירדתי
כי לא הבנתי מה קרה, וראיתי את אמא עולה בכבדות במדרגות ושאלתי
אותה מה קרה, והיא אמרה לי, "ניר נפטר".
את זה אתה זוכר?
אתה זוכר מה קרה מאז? איך שכל אחד מחברי המשפחה התנתק, תפס
לעצמו מין פינה ששם הוא ירגיש בסדר עם עצמו... לא ירגיש יותר
חייב לחיים, להתקיימות חסרת המשמעות הזאת.
אני זוכרת את זה, כי אני חיה עם זה כל יום! עם השאלה לשלומך...
עם הביקור הנואש הזה לקבר שאולי הוא מה שיחזיר אותך, אני שואלת
את עצמי, האם אני הולכת לשם בשבילך או שזה בשבילי? שקשה ככה
להתנתק למרות שעברו שנים ארוכות ומייגעות בשבילנו.
שאתה הפסדת חתונות ולידות וגדילה של כולנו.
אולי אתה כן איתנו ואני סתם לא רואה אותך...
ואולי בעצם לא הפסדת כלום ממה שקרה לנו ושרק אנחנו אלו שהפסדנו
את מה שקרה לך במשך השנים האלו.

רק רציתי לכתוב לך את זה.
לומר שאני מתגעגעת
וכמו שאומרים...
בסוף ניפגש.