היא פקחה את עיניה באפלה. רק לרגע אחד עצר ליבה מלפעום. עם
פעימתו בשנית, יכלה לחוש בשבילי הדמעות שהתפתלו על לחייה
הסמוקות. עיניה צרבו. היא הזדקפה במהירות במיטה וחיבקה את
ברכיה כשתחושת קיפאון עטפה את ליבה הפועם. היא יכלה להישבע שמה
שחלמה כרגע, קרה באמת.
אבל היא לא רצתה להאמין בכך.
נשימותיה המהירות הבהילו אותה, היא תהתה אם למה שחוותה כרגע
קוראים התקף חרדה. היא מעולם לא חשה כל כך קטנה, כל כך מאוימת.
היה לה קר למרות שפניה וליבה להטו כתופת הגיהנום. שיערה היה
רטוב מזיעה, ונתלה בקווצות ארוכות וכבדות על מצחה. היא ניגבה
את השיער והזיעה מעיניה, אך הדמעות שבו. הדמעות לא הפסיקו
לזרום. היא חשה את שפתיה מתעוותות, משתדלות שלא לפלוט את
הזעקות שבתוכה אל הלילה החשוך, הדומם, המכביד על נשימתה.
היא הביטה אל מכשיר הטלפון הנייד, שמסכו החיצוני מאיר באור
כחלחל וקלוש. היא הושיטה את אצבעותיה באיטיות לתפוס בו, אך
לפני שהספיקה לגעת היא קפאה והביטה במכשיר. להתקשר אליו? היא
שאלה את עצמה. רק לדבר איתו רגע, לשמוע אותו מרגיע אותה בקול
ישנוני ואומר לה לחזור לישון. רק זאת, אמרה לעצמה... זה עד כדי
כך פשוט. אז למה אני מפחדת?...
אור המנורה הקטנה ריצד בעיניה. אור קטנטן וכחלחל, נוצץ כמו
להבה בתוכה. עבר בה רעד מכשחשבה מה יקרה אם יענה בצידו השני של
הקו. מה אם... מה אם החלום היה אמיתי? האם היא מסוגלת להתמודד
עם תשובה כזאת? היא הביטה במכשיר משך שעה ארוכה, מתנודדת קדימה
ואחורה במיטתה, בתנועות קטנות, מנסה להרגיע ולעייף את עצמה
מעט. זה לא עזר.
הדבר היקר לה מכל אבד לה בחלומה. היא לא הייתה בטוחה לחלוטין
שזה היה חלום, כמו שלא הייתה בטוחה שהיא ערה באותו רגע. כך או
כך, היא הייתה חייבת לברר. היא חייבת את זה לעצמה, כדי
שתוכל... שתוכל להבין שהכל היה שטויות ושהיא יכולה לחזור
לישון. אבל בכל פעם שהרימה את מכשיר הטלפון ופתחה אותו, היססה
מחדש. פעם אחת הצליחה אף להביא את עצמה לכדי כניסה לזיכרון
מספרי הטלפון והצגת שמו על המסך, אצבעה רועדת על כפתור
החיוג... ומיד סגרה את המכשיר וזרקה אותו הרחק ממנה, על
השמיכות.
היא השעינה את מצחה על ברכיה וחיבקה אותן הכי חזק שיכלה.
תנשמי, מטומטמת אחת, קודם כל תנשמי כמו בנאדם! צעקה בת-קול
בראשה. מכשרפו שריריה והיא לא יכלה עוד לחבק עצמה, נרגעה מעט.
היא נשמה נשימות עמוקות ככל שיכלה, ככל שאיפשר לה גרונה החנוק.
לאט, הרימה את עיניה בשנית אל מכשיר הטלפון, שרבץ מולה על
המיטה, מאיר את אורו בתמימות. הוא חיכה לה, היא הבינה. במוקדם
או במאוחר תצטרך להרים אותו ולחייג.
אז היא הרימה אותו, וחייגה.
אין תשובה. היא נשארה להקשיב לשניים, שלושה, ארבעה צלצולים,
ובדיוק כשכבר אמרה לעצמה כמה טיפשי המעשה הזה ושכדאי שתנתק
שמעה למרבה האימה קול בצד השני: "הלו...?"
היא נתקפה בעתה וסגרה את המכשיר בדפיקה רמה, עד שהייתה בטוחה
ששברה את המסך הפנימי. היא זרקה אותו שוב באלימות על המיטה,
מתרחקת ממנו כאילו היה צרעה ענקית ומזמזמת. היא נשמה נשימות
מהירות ורדודות, אצבעותיה הדקות לופתות את כיסוי המיטה באחיזה
חזקה, כאילו מנסה לייצב את עצמה בעזרת אותה פיסת בד. ואז, זמזם
הטלפון. שמו הבהב על המסך.
לא, לא אענה לזה, שיננה לעצמה במהירות בראשה, הוא יחשוב שדמיין
את זה ויחזור לישון, ואז אני אחזור לישון, וכשאקום מחר בבוקר
אגלה שהכל היה חלום טיפשי אחד גדול. כן. זה מה שאעשה.
ניתוק, וזמזום שני. היא לא הסירה עיניה מהמכשיר המהבהב שרטט על
שמיכתה, מתחנן בפניה שתושיט את ידה ותענה לשיחה הזאת. השיחה
שחייבת להתקיים, והלילה.
היא הרימה את המכשיר באצבעות רועדות, בולעת רוקה כשפתחה את
המכשיר (וגילתה שלא באמת שברה את המסך מבפנים). היא קירבה אותו
אל אוזנה, לא בטוחה מה להגיד, ושמעה אותו שואל מספר פעמים אם
זו היא, ואם היא יכולה לשמוע אותו. הוא שאל אם הכל בסדר. הו,
איך תוכל להגיד לו שהכל בסדר? היא רק ציפתה שהוא יגיד לה את
זה. היא רצתה יותר מכל, שהכל יהיה בסדר.
הוא השתתק כעת, כמצפה לשמוע ממנה. היא פלטה לחישה, והוא מיהר
להשיב: "אנדי! כבר חשבתי שטעיתי במספר... את יודעת מה השעה
עכשיו?"
"4 ועשרים. בבוקר," אמרה בייסורי מצפון קלים. הוא שתק לרגע.
"אז... מה קורה?"
"לא הרבה."
"אנדי... ברצינות. למה התקשרת?"
"אני... אני לא יודעת."
"לא יודעת?"
"אני לא זוכרת."
"אל תנסי את זה עליי, אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת שאת זוכרת
את זה יפה מאוד ומנסה להסתיר זאת ממני. אז בבקשה, תחסכי משנינו
את העניין ופשוט תגידי לי במה מדובר."
"אני לא יכולה להגיד לך..."
"אנדי..."
"באמת. אני לא. אני לא יודעת למה התקשרתי בכלל. זה היה מטופש
מצידי. אולי פשוט נחזור לישון ונשכח מכל העניין?"
"אני מספיק עייף כרגע כדי להסכים לזה, אבל רק בתנאי שתספרי לי
על זה מחר."
"אני אספר. מבטיחה."
"טוב, אני חוזר לישון. לילה טוב."
"לילה..."
ניתוק.
היא הביטה לרגע בשמו מהבהב על פני המסך, ואז סגרה את המכשיר
והניחה אותו בעדינות לידה, על שולחן הלילה. המסך האיר בכחול
כאשר חיברה אותו לטעינה, והיא התבוננה בו זמן רב לפני שנרדמה.
היא אולי חלמה זאת, ואולי לא חלמה.
הם אולי היו עדיין ביחד. ואולי, כפי שחלומה אמר (או ליתר דיוק,
זעק) לה, התפוצצה הבועה הקטנה שלהם וכעת ימים ויבשות מפרידים
בינה לבינו.
הוא אולי הסתכל שעה ארוכה במכשיר הטלפון שלו בחשכה, תוהה אם
להתקשר שוב וללחוץ עליה עוד קצת. אולי, הוא היה סקרן עד כדי
כאב לדעת מאיזו סיבה החליטה להתקשר בשעה כזאת.
ואולי הוא ישן בשלווה, לא יודע ולא צריך לדעת מכל העניין.
כי אולי זה כלל לא קרה.