ג'ובנה שלי,
אני בטוחה שאת קוראת את שורות אלו.
אם רק היית יכולה לראות איך גדלתי... ואיך רועי גדל. לא התבגר,
כי כמו שאת יודעת הוא תמיד היה ילד.
אני יושבת פה ובוכה, אני מתגעגעת אלייך וכ"כ מצטערת על העובדה
שהייתי קטנה ובקושי הכרתי אותך.
אני זוכרת את השיער האדום הקצר שלך, את העיניים הירוקות ואת
החיוך הזה שמראה כמה בנאדם טוב את.
כל פעם שאני עוברת ליד המקום של התאונה אני חושבת עלייך, הנשמה
השישית של המשפחה שלנו.
אני לא יכולה לשכוח את התמונה של רועי בוכה ליד החדר כביסה
בחוץ, ואת הרגע שהייתי עם אמא והיא צרחה כששמעה את מורן מודיעה
לה על מותך.
את היית הדייט הראשון שלי עם המוות, ולצערי עד עכשיו היו לי
עוד כמה פגישות.

לרועי יש חברה עכשיו. כמעט שנה ביחד...
כל פעם שאני רואה אותה אני לא יכולה שלא לחשוב איך היה יכול
להיות נפלא אם הייתם מתחתנים... ואיך הוא בטוח היה מתנהג אליי
הרבה יותר יפה, הרי תמיד הרגעת אותו שהוא היה מציק לי.
הדפוק הזה, עדיין נוהג כמו משוגע כאילו לא למד לקחים.
מתנקם בכביש... אף פעם הוא לא יבין.
את יודעת שמורן מתחתנת מחר?
כן, לפני רועי... אבל זה רק בגלל ש... לא משנה.
תבואי טוב? כי את מוזמנת. החופה בגינה שלנו והחתונה בגן
אירועים.
תבואי, ותתני סימן כלשהו.
ואז תוכלי לראות איך כולם גדלו...
ג'ובנה, אני כ"כ מתגעגעת אלייך.
הלוואי והייתי יכולה להחזיר את החיים אחורה.
אני פוחדת לבקר אותך. אף פעם לא הייתי שם... אבל אני אבוא, כי
התבגרתי ג'ובנה, עכשיו אני אוכל להתמודד.
אבא הקדיש לך את הדרך לצריף של רועי... כי אהבת את הורדים שם.
אם את נמצאת ליד שחר, או סבתא שמחה או דודה אתי תמסרי לכולם את
האהבה שלי אליהם, תספרי איך הכרת אותי ככה יהיו לכם נושאי
שיחה.
אז איך שם בכלל?
מקווה שנחמד.

אני עוד אראה אותך נכון?