נולדתי גוזל רך ותמים,
את ימי ביליתי בנעימים.
התרוצצתי בשדות
ורכשתי חברים טובים.

יום יום עליתי למעלה
למעלה, הכנף התחזקה,
הייתי אמיצה,
רציתי לדעת
מה היא אהבה.

גדלתי וגדלתי
ומאד השתדלתי
להיות אמיתית
ורציתי וקיוויתי
רק טוב להביא
לכולם.

לא לימדו אותי
לא הזהירו,
שבשמיים הייתי
כמו דג מחוץ למים
ועורב שחור משחור
התיישב לי בלב הצחור.

הוא דקר ודקר
ובעצמו לא ידע
שנמצא הוא בגופי,
בנשמתי הקטנה
ללא הגנה.

התחלתי לעוף במערבולות,
לסבול מבלבול ואשליות,
הייתי גוזל חולה,
הייתי גוזל עיוור,
לא לימדוני, לא התריעו
הייתי בדרכי לצנוח לאדמה.

הכנף נשברה,
ואחריה
השנייה
לא יכולתי לשכוח
את אותן הכנפיים
רציתי להחזירן
ולעוף שוב לשמיים.

התפללתי וחיכיתי לעזרה
שמישהו יעזור לי לחזור
חזרה.
הפצעים הגלידו לאט
והכנפיים החלו לצמוח
וקיוויתי ששוב יהיה לי הכוח
לעוף.

כיום אני עוף נבונה
ושפעת אותי כלל לא מפחידה,
מעופפת לי בשמיים הכחולים
ואף יש לי כמה חברים
טובים
אך שם בפנים נשארה צלקת
שתעבור רק כאשר יהיו תשובות.

למה לא חשבת עורב
שיהיו לי דמעות???