כמה שאני אוהבת שקיעות.
הגוונים בשמים מתערבבים ויוצרים רקמה מדהימה שהולכת ונעלמת
לה,
נבלעת לתוך חושך מנצנץ כוכבים.
הכי יפה זה  שקיעה שבים נכון?
הערב מגיע וכולם נרגעים, כבר פחות חם. משחקים עם החול בין
האצבעות ומקשיבים לגלים שמגיעים אל החוף ונשברים ברגע אחד.
ברקע ילדים צוחקים ואיזה בחור מנגן שירים שקטים בגיטרה
ואתה פשוט צופה בכתום הזה שם שמסתתר מאחורי הים - המים
הנוצצים האלו שנדמים כיהלומים ולרגע, הלב שלך שקט.
אתה מתפעל מהיופי ואתה מרגיש אחרת כשאתה מביט מתבונן כמהופנט,
מקשיב ואוהב.

אני מתבוננת בך, כבשקיעה נהדרת.
לעיתים מחליף גוונים, לפעמים שוקע, אבל עצם היותך כאן
משנה את כל הסביבה.

אתה - הניצוץ שבעייני כדמוי היהלום והצחוק של הילדים הרצים
על החוף, הגיטרה שמנגנת לי על מיתרי הלב שירים שקטים.
אני מתפעלת מהיופי שבאופי שלך ומרגישה אחרת כשאני מביטה,
מקשיבה
ואוהבת, אותך...

                         

נכתב בהשראת הקטע הבא של דוד בן יוסף:

" אני מנסה להתבונן בבני אדם,
כפי שאני מתבונן בשקיעת חמה נהדרת.
ואני מגלה, שאנשים יכולים להיות נהדרים,
לא פחות משקיעת חמה.
כשאני מסתכל או מתבונן בשקיעת חמה,
אני לא מנסה להעביר עליה ביקורת.
אני צופה בה ביראת כבוד כפי שהיא מתגלה אלי.
אני מרגיש התעלות אם אני מסוגל להתבונן באנשים ולאהוב אותם,
כפי שהם מתגלים,
בכל יופיים..."