בגיל 55 התחיל בפעם הראשונה מירוסלאב, לעשות חשבון נפש. זה לא
היה חשבון מסובך, משהו בין חיבור וחיסור לכפל וחילוק מקסימום
משוואה עם נעלם. חייו של מירוסלאב היו פשוטים בחסרונם, הייתה
חסרה לו אהבה, פרט לאהבה אחת שאותה נכיר מאוחר יותר. הייתה
חסרה לו משפחה, רובה נספתה במיידאנק ואלה ששרדו, על פי רוב מתו
מסרטן או התאבדו.

מירוסלאב עשה את חשבון הנפש שלו בזמן עישון סיגריית דנהיל
מקולקלת אותה הוציא מפאקט שנתן לו דודו במתנה, כאשר חזר
מבוסטון בשנת 1976. זאת הייתה ללא ספק המתנה הראשונה והיחידה
שקיבל בחייו, לא בכדי שמר אותה עטופה, מחכה לרגע הנכון.

קרה שהרגע הנכון היה בזמן גסיסתו במחלקה האונקולוגית עקב סרטן
ריאות שהזניח עד שהדם בשיעולו ליכלך לחלוטין את כורסת אמריקן
קומפורט, אותה רכש במיטב כספו לאחר שזכה בפעם הראשונה בחייו
בהימורים.

הוא פתח את עטיפת הפאקט האדומה שהפכה עם הזמן לחומה, ובעדינות
שלף קופסא. פתיחת הקופסא העלתה זיכרון רחוק מדודו שנפטר, בדיוק
שנה לאחר שקיבל ממנו מירוסלאב את הפאקט. הוא נפטר מהתקף לב
בשירותים בביתו, ונמצא שבוע לאחר מכן ע"י המנקה.

מירוסלאב תלש את עטיפת הקופסא ושלף ממנה סיגריה מצהיבה וקשה
יותר מהרגיל. הוא העביר אותה כמו סיגר מתחת לאפו ולקח שאיפה
עמוקה. כובע לבן, חליפה מפשתן, מקל הליכה מעוטר זהב בידו אחת
וסיגר קובני משובח נמשך לו באיטיות, בין שפמו השחור לאפו הגדול
אך בעל האופי, ספסל מעץ אלון לא מעובד ונוף נצחי של חולות
זהובים וים אינסופי.

כמובן שנשימה עמוקה היא פעולה קשה לאדם חולה בסרטן ריאות מתקדם
כשל מירוסלאב, ולכן השתעל שיעול כבד שקטע בין רגע את הפנטזיה
הקובנית שהספיק לדמיין באותו שבריר שניה. בזמן השיעול, הוואנה
השמשית על חולותיה הזהובים וימה האינסופי הפכו מפוייחים
ואדומים כאש.

היה זה אותו רגע בין פנטזיה מופלאה למציאות עגומה שגרם לו לחשב
את חייו לראשונה.

פאקט הדנהיל שאותו כה אהב איכזב אותו, או שמא הוא עצמו איכזב
שחיכה כה רבות לרגע המתאים והיה צריך להתפשר על רגע כמו כל שאר
הרגעים, אלא שידע שיכול ולא יהיו עוד רגעים טובים בחייו ואולי
אף לא יהיו עוד רגעים בכלל.

הוא הדליק את הסיגריה ונחנק. שיעול מנקב ריאות רדף שיעול אחר.

מטפחתו המוכתמת בדם שהפכה חברתו הטובה היחידה ברגעיו האחרונים,
החלה נספגת דם, שטפטף על הרצפה טיפות טיפות. לאחר כחמש דקות
שבהם גם הספיק להקיא ולהבריח כמה ילדים מפוחדים בריצה לאימם,
נרגע מירוסלאב.
המחשבה הראשונה שהדהדה במוחו הייתה שכל חייו הדבר היחיד שאהב
באמת היה עישון ובעיקר את פאקט הדנהיל שקיבל מדודו.
בפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש תחושה עמוקה של אכזבה. למעשה הוא
לא הכיר תחושות עזות מכל סוג שהוא - הוא מעולם לא אהב, למרות
שהכיר נשים בחייו, הוא לעולם לא שמח, זאת מפני שלא היו לא
סיבות לשמוח בחייו הטראגיים. מאידך הוא גם מעולם לא היה עצוב,
למרות הסיבות הרבות שהחיים זימנו לו, ובטח ובטח שמעולם לא חווה
אכזבה מה היא.

הוא העביר יד על פניו ששכחו להתגלח שלושה ימים, והשאירו זיפים
קשים בפניו.

מירוסלאב היה איש של שגרה. בכל בוקר נהג להתגלח ללא קשר לאופי
תכניותיו, גם אם היו אלה רביצה מול הטלוויזיה ביום שבת או
פגישת עסקים חשובה עם חברה יפנית. מירוסלאב החל לחשוד שמא חשב
על חייו כבר שלושה ימים ולא כמה רגעים כפי שהאמין. מירוסלאב
ללא ספק היה מופתע מהרצף הלא מוכר של מחשבותיו ורגשותיו.

הוא קם מן הספסל בחצר בית החולים וכל הדרך עד הכניסה הרהר על
כך שמחשבותיו רומזות לו דבר מה. אולי עליו לפעול, חשב. אך מה
יעשה, באיזה אופן, מה עליו לגלות, מה הוא מחפש, ואם בכלל מחפש,
אולי הייתה זו השפעת התרופות על מוחו? הוא נזכר שכלל לא
התעניין בדרך טיפולו ונתן לרופאים לעשות את אשר צריך. ללא
הפרעה מצידו וללא עניין. כאילו היו הרופאים חשמלאים שבאים לתקן
נתיך שרוף בביתו. לא סתם כינו אותו הרופאים ה"דרים פיישנט".
לחרדתו הוא גילה שהוסיף עוד מחשבות למוחו העייף וחשב שהטוב
ביותר יהיה ללכת לישון. את זאת  מאפשרים ללא הפרעה במחלקה
האונקולוגית. "כדור ההרגעה הטוב ביותר" כך מכנות האחיות את
השינה, ומירוסלאב לא נוטה להיכנס לוויכוחים עם אף אדם. בטח לא
עם האחראים לבריאותו.

מירוסלאב הלך לישון. יותר נכון ניסה לישון, אך חלומות רבים
העירו אותו. אלה לא היו חלומות מיוחדים, לא נבואיים וגם לא
סיוטים. אך מירוסלאב מעולם לא זכר את חלומותיו. הם גם בשום
מקרה לא הקיצו אותו משנתו.
הפעם היה בטוח, החלום מסמן משהו. לא היה זה חלום בעל משמעות
רבה. היה בו ילד קטן כבן שנה, אולי שנתיים, צועד צעדים קטנים
ולא בטוחים לעבר אדם מבוגר בעל שיער לבן ואפודת פסים שחורים
וכחולים אשר ישב על כיסא ופתח את ידיו כמחכה להגעת הילד. אך לא
החלום הטריד את מנוחתו כי אם העובדה שהתעורר ממנו. הוא התרומם
ממיטתו, הביט בשעון וראה כי השעה אחת בלילה. המחלקה הייתה שקטה
מאוד ואיש לא שם לב שמירוסלאב יוצא מפתחה. הוא צעד בשקט בשקט
במסדרונות בית החולים עד אשר הגיע למחלקת הפגים.

הוא פתח את הדלת בזהירות.

במשמרתה הראשונה לא יכולה הייתה האחות האחראית על הפגייה
לדמיין לילה ראשון כפי שחוותה. לילה שונה ולא בגלל הירח המלא
שפקד אותו, אלא האירועים שהתרחשו בו.
לפתע לתוך הפגיה נכנס אדם מבוגר, בשעה לא סבירה לביקורים. לבטח
לא אב, חשבה, אולי סב.
השעה המאוחרת ומדי החולה, גרמו לה לפקפק במחשבתה. אף על פי
שהייתה זאת המשמרת הראשונה שלה, אין ספק שהיה זה מקרה חריג.
האחות עצרה אותו בכניסה ושאלה אותו לעניינו. היא  שידרה מתיחות
קלה שנבעה בעיקר מהשעה ומהלחץ. הרי שבנוסף לשאר צרותיה הייתה
אישה לחוצה באופיה.

מירוסלאב, בנימוסו, עצר בכניסה והפתיע אותה בבקשה מנומסת כדרכו
האירופאית לבקש דבר מה. הוא ביקש  בקשה מוזרה, אין ספק
שבדמיונה לא יכלה לשער את אשר ביקש. ניחושיה הימרו על טעות
בדרך, חולה משוגע, או כל דבר אחר סביר בשעה אחרת של היום.

מירוסלאב ביקש אחרת, הוא ביקש את אשר לעולם לא היה לו. הוא
ביקש ממנה לחזור להיות תינוק שוב. הוא דיבר בהגיון, כהרגלו,
והסביר לה שאינו מרוצה מחייו והיה מעוניין להחליפם בחיים
אחרים. משום שלא ידע לאן לפנות, החליט לפנות לתחילת השרשרת
כמנסה לסגור עסקה חשובה. הוא ציפה ממנה לתשובה הגיונית שתסביר
לו למי עליו לפנות, כיצד מחליפים חיים ואולי אף לבחור תינוק
שאיתו היה רוצה להתחלף.

האחות כצפוי נבהלה ומיד הזמינה אבטחה. אלה קראו לרופאים,
והאחרונים סיממו אותו עד ששכח את שמו. הוא רותק למיטה במחלקה
האונקולוגית שאליה היה בחוסר רצון שייך. כאשר כבלו אותו
למיטתו, שאל הסניטר את הרופא המסמם - "מדוע זה קורה שהכל מתחיל
להיגמר. מדוע אנשים מבינים ברגעים הכי חשוכים, שהאוויר הוא לא
השאיפה היחידה שלהם". הרופא משך בכתפיו והזריק עוד זריקה
לורידו העייף של מירוסלאב. וזה במילותיו הצלולות האחרונות ביקש
את פאקט הדנהיל הרקוב שלו. משלא נענה לבקשתו האחרונה, הבין
מירוסלאב את אשר לא הבין מעולם.