ותוך כדי, בהרהורים שבינה לבין עצמה, היא חשבה שזה דווקא רעיון
לא רע. היא תלך לבדוק מה יש בצד השני, אם ימצא חן בעיניה היא
תשאר ואם יהיה שם המוני מדי וצפוף, היא תחזור. הוא הזהיר אותה
שקשה לחזור, שנשאבים, שזה לא תלוי בך, וכששאלה כיצד הוא יודע,
הוא שתק. מדי פעם היה נדמה כי הוא עומד לומר משהו, הוא היה
פותח את פיו ומיד מתחרט.
היא הכינה הכל. רשמה מכתב קצר למשפחתה, הכינה בגדים קצרים
וארוכים, מחברת, עט לתיעוד ושעון.
היא גם לא עשתה מזה עניין גדול, היא חשבה שבמקרה הכי גרוע הוא
יבוא לחלצה ואכן, הוא מסר לה את מספר הנייד שלו למקרים דחופים,
דבר שלא נהג לעשות.

וכך, בשעה 11:49, החלה יוצאת לדרכה. היא שרטטה מעין מעגל
דמיוני על רצפת חדרה וענדה את שעונה, לאחר מכן התיישבה בתוך
ה"מעגל" יחד עם מזוודתה, וחיכתה.
חיכתה זמן לא רב, אולי שש-שבע דקות, עד שנבלעה.
היא הגיעה למדרגות ממוספרות. היא עלתה ועלתה, חיפשה אחר מספרה.
היא הסתכלה בשעון, הוא הורה כי השעה כבר שבעה מפלסים. היא
התיישבה על מדרגה מספר 122, כשהמחברת והעט הונחו על ברכיה ואת
מזוודתה הניחה על מדרגה מספר 121, ועברה לשלב הבא.
הכל היה לבן, מכל עבר ובכל פינה. היא הבחינה בעוד אנשים
שנושאים שעונים, לכל אחד שעון שונה. היה שם איש מעט מוזר עם
חליפה ירוקה ושעון מוכסף שתמיד מלמל שכבר נורא מאוחר, ולפתע
נזכרה, המזוודה! היא כנראה עברה למימד שלבי אחר.
היא כבר הבינה שזה אבוד, אך חשבה לעצמה ששבוע בלי להחליף בגדים
זה לא כ"כ נורא.
היא נגשה לאיש עם החליפה הרוקה והשעון המוכסף שתמיד מלמל שכבר
נורא מאוחר ושאלה אותו לשמו. הוא ענה לה ששמו אבי, שהוא הגיע
לשם בטעות ושהוא מחפש אחר השלב הבא כבר כמה ימים. "כן", אמר
לה, "יש כאלה שמוצאים אותו תוך מספר דקות בעוד שלאחרים זה לוקח
מספר ימים"
הוא איחל לה בהצלחה והלך לדרכו.
היא הסתובבה עוד מספר סיבובים, מדי פעם מסתכלת על הרצפה הלבנה
והחריצים. היא ידעה שהכל עניין של זמן והסתברות וככל שהזמן
יחלוף, הסיכוי שתדרוך על החריץ הנכון, יגדל. היא המשיכה פוסעת
עוד מספר צעדים ואז, הבינה, כי הנה, זהו זה, זה החריץ שלה.
היא התיישבה וסמנה במחברתה את השעה. השעה הייתה ששה מפלסים
וארבעה.
היא חכתה ועברה לשלב הבא.
השלב הבא כבר היה יותר סימפטי, היה שם בר עם מלצריות אשר היה
מלא באנשים רוקדים, עכשיו היא צריכה למצוא את בן זוגה שיעביר
אותה לשלב הבא...
היא חלפה על-יד גבר עם שיער שחור, גבוה קומה, אולי שני מטר היה
גובהו. הוא הזמין אותה לרקוד עמו, קשה היה לה להאמין שזהו
המעביר שלה, אך חשבה ששווה לה לנסות. הם רקדו ורקדו אולי שעה,
עד שלבסוף התייאשה. היא הלכה לחפש אחר מעביר אחר. היה זה גבר
עם עיניים ירוקות, כמעט זוהרות, מעט מרתיעות. הוא היה לבוש
בחליפת טוקסידו שחורה ועניבה אדומה. הוא הזמין אותה לרקוד,
אולי חמש דקות, עד שלפתע עברה לשלב הבא. בדיוק בשעה ארבע
חמישים ושבעה מפלסים, וכך סימנה במחברתה.
וכך היא המשיכה לעבור שלבים. היא הגיעה לשלב שכולו שחור ומלא
בשעונים, שכדיי לעבור אותו, צריך רק להסתכל בשעון הנכון בשעה
הנכונה.
היא עברה שלב של קקטוסים וגם שלב של מים שהתעכבה בו ימים, ושלב
שכולם בו שקופים ולכן צריך נורא להזהר, ושלב שכולם בו יחפים,
וכך היא עברה גם עוד אין ספור שלבים (בהתחלה עוד נהגה לציין
זאת במחברתה, אך לאט לאט היא כבר שכחה). היא מעולם לא חדלה,
למעשה, גם עכשיו. היא התמכרה כמו שאומרים. התמכרה לשלבים.