לפני 3 שנים הרעש הגדול הביא אותם יחד למיטה. זה לא קרה ככה
פתאום כמו שזה נשמע. היו לכך רמזים מטרימים, ומי שעיין טוב-טוב
במצב יכול היה לנחש שזה מה שעתיד לקרות. לא היא ובטח לא הוא
חשבו שזה יקרה, ולא עשו דבר שיקדמם למטרה. אולם, גם מבלי שעשו
דבר, התקדמותם אל היעד הייתה כמעט בלתי נמנעת והחלה מיד עם
פגישתם הראשונה.

הם נפגשו במשרד לחיפוש קרובים, כאשר באה לחפש את תאומתה שאבדה
לה בילדותה כאשר הוריה התגרשו וכל אחד מהם אחז בזרועה של ילדה
אחרת ופנה לו לדרכו. האב פנה למחוזות הצפון והאם הדרימה יחד
עמה. לא היה קשר ביניהם כל השנים הללו מלבד כרטיסי ברכה שנהגה
לקבל כל שנה ביום הולדתה עם חתימת אביה עליהם, ללא מלל נוסף
בכתב יד. האם, אישה קשה וגאה, לא דיברה על בעלה מטוב ועד רע,
וגם כאשר ניסו לדבר עליו בחברתה, הזעיפה פנים והכריזה נחרצות
"אני לא מעוניינת לדבר על כך." והילדה הבטיחה לעצמה, בכל פעם
שאמה אמרה זאת, לצאת ולחפש אחר השלמת משפחתה ביום שתוכל.

הוא עבד במשרד לחיפוש קרובים מאז שסיים את חוק לימודיו. בתחילה
היה מתלמד ורק הצטרף מדי פעם לאחד הותיקים בחקירות השטח. עם
הזמן התבסס במשרד ועלה במדרג, עד שהיה לעוזרו של ראש המדור
לחיפוש קרובי משפחה שאבדו בעשר השנים האחרונות. פעילותו התרכזה
בעבודה משרדית, בשיחות טלפון, ומדי פעם ביצוע ראיונות שחלקם
חייבו אותו בנסיעות מחוץ למדינה. את ראש המדור לא חיבב, אך
הדבר לא הפריע ליחסי העבודה הקורקטיים ביניהם.

בפעם הראשונה שהגיעה למשרד, חשה ספק רב שארגון זה יסייע בידה
למצוא את שחיפשה. המשרד הגדול שכן בוילה עתיקה, שגגה הדהוי
נראה כאילו עמד ליפול. רק שדרת העמודים, שתמכה בגג ויצרה מרפסת
שסבבה את הבית, נתנה את התחושה שהבית יציב. מסביב לבית עמדו
ניצבים עצי דקל גבוהים. כל חזות הבית הייתה קולוניאלית ושידרה
עצלות. היא דפקה על הדלת הראשית, ומשלא נענתה דחפה את הדלת
ונכנסה לאולם מבואה, שמאוורר תקרה גדול הסתובב בו בעצלתיים.
שטיחים אפגניים שידעו ימים זוהרים יותר נחו על הרצפה. מאולם
המבואה הובילו מספר דלתות לחדרים ולאולמות אחרים. אישה צעירה
וגבוהה למדי, לבושה בשמלה בגוון ירקרק שיצאה מאחת הדלתות,
נראתה מופתעת כשראתה אותה ממתינה שם. "לא שמעתי שמישהו נכנס,
את ממתינה הרבה?"
"לא, לא, רק נכנסתי."
"ובמה אנחנו יכולים לעזור לך?"
רומי היססה. לפתע לא הרגישה בטוחה שהיא רוצה לפתוח בפני אישה
זרה זו, לא משנה כמה חביבה היא נראית, את שחונק אותה כבר שנים.
אבל השאלה נותרה ככה תלויה באוויר זמן מה, ורומי חשה שהיא
חייבת להגיד משהו. לבסוף ענתה מהוססת "אני... אני מחפשת את
אחותי." ומשאמרה את שאמרה חשה הקלה מעורבת בעצב רב.
האישה חייכה וענתה "הגעת למקום הנכון. בואי, אתן לך למלא
שאלון," והובילה אותה דרך אחת הדלתות לחדר מואר עם חלונות
גדולים שפונים לגן שבצדו של הבית. בתקרת החדר הייתה תלויה
מנורת פלורסנט, ובמרכזו ניצב שולחן מלבני עם שני כסאות לצדו.
האישה שלפה ממגירות שידה כבדה שעמדה בצמוד לקיר מספר דפים
ועפרון ומסרה לרומי, "אנא מלאי את זה במדויק וקראי לי
כשתסיימי. אני יושבת בחדר שמול דלת הכניסה, קוראים לי אירה."
רומי התיישבה והחלה לעלעל בדפים שזה עתה נמסרו לידיה. היא החלה
למלא נמרצות את הפרטים שנתבקשה למלא. בשאלות מסוימות נאלצה
לעצור ולהרהר בפרטים שהעדיפה לשכוח. כשסיימה למלא את השאלון
חשה עצבות גדולה שנמסכת בה, עצבות מוכרת, אפילו ידידותית משהו.
היא קמה ופנתה לדלת היציאה, כל זה היה יותר מדי בשבילה. היא
רצתה לחזור לביתה, להיכנס למיטה ולהתכרבל עם הזיכרונות שהיא
מעדיפה לזכור.
אירה תפסה אותה בשער החיצוני של הבית "היי, ברחת לי, חשבתי שאת
מעוניינת למצוא את אחותך."
"כן, כן, פשוט אני כבר קצת ממהרת," ענתה רומי והרכינה את ראשה
שהחל להכות בה.
"זה בסדר, את לא הראשונה שחוששת לגלות דברים על אנשים מהעבר,
אבל תחשבי על השמחה הגדולה שתחושי כשתחבקו זו את זו, לא חשוב
מה היו המשקעים ביניכן כשנפרדתן."
רומי לא טרחה לתקן אותה. הרי אילו משקעים יכלו להיות בין
תאומות בנות 12 שהופרדו בעל כורחן? אירה הובילה אותה לתוך הבית
חזרה. בחדר המבואה היא פנתה למסדרון הימני ואותתה לרומי לבוא
אחריה. במסדרון היו מספר דלתות שהיו סגורות כולן ומאחורי חלקן
נשמעו קולות אנשים. אירה נעצרה מול אחת הדלתות ונקשה. קול גברי
מאחורי הדלת ענה ואירה פתחה את הדלת ונכנסה. רומי נכנסה אחריה.

בחדר ניצבו 2 שולחנות עץ רחבים. ניירת רבה וקלסרים עבים נראו
מכל עבר. בשולחן שמול הדלת ישב גבר רחב עם שפם שחור עבות ומבט
סרקסטי בעיניו. לצידו של השולחן השני ישב בחור צעיר יותר,
כפוף, גון עורו חום אדמדם ועיניו תכולות גדולות. הוא דיבר
בטלפון בלהט, אך עיניו כבר בחנו את רומי, שחשה מבוכה גדולה
מהמעמד כולו.
אירה עודדה אותה למסור את השאלון שמילאה לידיו של ראש המדור,
שהציג עצמו כמר כהן. הוא עיין בשאלון ארוכות ופנה לבחור שישב
לצידו של השולחן האחר "שאולי, שאולי, סיים את השיחה והצטרף
אלינו בבקשה," בטון סמכותי ותובעני משהו. שאולי הנהן בראשו
וכבר אמר מילות פרידה למי שעימו שוחח. כעת שניהם ישבו והתבוננו
בה, ממתינים שתספר במילים את שמילאה בשאלון. היא חייכה במבוכה
וסיפרה באופן מתומצת עד מאוד את שידעה על אחותה ועל נסיבות
הפירוד ביניהן. מר כהן ושאולי שרבטו מספר דברים במחברות שהיו
בידיהם. כשסיימה, פנה אליה מר כהן ואמר "תראי חביבתי, אני חושב
שיש ביכולתנו לעזור לך, כבר פתרנו מקרים מסובכים מאלה. רק יש
לזה מחיר..."
רומי נכנסה לדבריו וענתה "אין מחיר שהוא יקר מדי כדי למצוא את
שאני מחפשת, וגם אמצעים יש לי." מר כהן הסה לרגע, אחר רשם מספר
על דף נייר והראה לה "זה המחיר שנראה לי כרגע, זה יכול לעלות
וגם לרדת, זה כולל כמובן את הוצאות החיפוש, נסיעות וכולי."
רומי הנהנה בראשה בהבנה. "כן, כן, בסדר, זה בא בחשבון." כשקמה
ללכת ליווה אותה שאולי לדלת, וכשהגיעו לאולם המבואה ולחצו
ידיים שוב חשה את עיניו ננעצות בה בצורה שהביכה אותה. היא
המשיכה לחוש בעיניים הנעוצות בה עוד זמן מה לאחר שיצאה את
הדלת, אך כשהסתובבה הוא כבר לא עמד שם.

בחוץ עמד שרב כבד, שליטף אותה כשיצאה. היא הרגישה את המתח
שהצטבר בה נמס. שרב תמיד עשה לה טוב, גרם לה להרגיש מאוהבת
ומשוחררת. היא הרגישה את החיוך מזדחל אל שפתיה והיא לקחה נשימה
עמוקה ושחררה את שיירי המועקה שעוד נותרו בה. היא חייכה אל כל
מה שהשתקף בראי עיניה, היא רצתה לבכות מרוב אושר, לצעוק לעולם
שטוב לה פתאום. ריח האוויר משכר אותה כמו יש בו משהו מסמם, מין
ניחוח עדין ודק שחודר כמו קפיץ מסולסל דרך נחיריה וקנה נשימתה
ועולה למעלה לראש ומסתובב לו מבפנים, לופת ומלפף כל תא פנוי.
היא מחניקה את צהלת האושר שמאיימת לפרוץ את מחסומי הגבולות
שהגדירה לעצמה. מין יום אושר כזה פתאומי באמצע החיים, באמצע
השיממון הרצוף, בלי סיבה אמיתית וטובה. ואולי, ההפתעות הקטנות
והבלתי צפויות האלה, כמו יום שרב באמצע החורף, הן-הן הסיבה
לאושר אמיתי. רומי חשבה שאושר אמיתי שכזה יש לחגוג. היא המתינה
עד ששעת הצהריים הגיעה ואז נכנסה לקפה ארלמיקה, התיישבה ליד
שולחן שקרוב לשמשות וכולו מואר מהשמש שחדרה מבחוץ, והזמינה
לעצמה מנה גדולה של שניצל עם פירה וסלט, ואף הוסיפה כוס של יין
לבן חצי יבש שערב עד מאוד לחיכה והוסיף להתעלות הנפשית ששרתה
עליה. על השניצל היא סחטה את חצי הלימון שהיה בצד ואחר חתכה
להמון חתיכות קטנטנות ולקחה ביסים עמוסים פירה וסלט והרגישה
כמו ילדה שנלקחה ללונה-פארק והיא פורקת כל עול. כשסיימה לאכול
היא פנתה לאחד מזוקן שישב ליד השולחן הסמוך וביקשה סיגריה.
האיש חייך אליה, כמו הרגיש שיום מיוחד הוא עבורה היום, והושיט
לה את החפיסה ואף הצית עבורה את הסיגריה שמשתה. היא הייתה
שיכורה מהחום שפשט באבריה ומסביבה, כמו הייתה מוקפת טבעת של אש
מלטפת.
באחד הימים, כשהגיעה לשמוע אם נתחדש דבר מה בחיפושים, מצאה את
שאולי יושב לבדו, לשולחנו של ראש המדור, משוחח בטלפון עם אחד
שחיפש את אביו. סביבו היו פזורים על השולחן ערימות של דפים
וקלסרים פתוחים, כמו בכל שאר הפעמים שביקרה במשרד. הוא הניע את
ראשו לשלום וסימן לה לשבת. היא ישבה בזהירות על כסא פנוי
והמתינה בסבלנות עד שסיים את השיחה. לאחר שיחת נימוסין קצרה
היא שאלה אם נתגלה דבר מה חדש, והוא ענה "לא, עדיין לא, במקרים
כאלה זה לוקח קצת יותר. אבל אל תדאגי, אני מבטיח שהעניין
יסתיים בכי טוב ושאחותך תימצא."
היא היססה אם לשאול דבר מה נוסף. פניה נראו דאוגות או מאוכזבות
משהו. לבסוף הודתה לו וקמה לצאת. בעודה פונה לכיוון הדלת, הוא
קם והשיגה ושאל אם ייחשב לו לחוצפה להזמינה לארוחת ערב באותו
יום. בעוד שנים רבות יספר שבאותו הרגע היא נראתה כמו ילדה קטנה
שמחפשת את אימה שאבדה בהמון, ורחמיו כל-כך נכמרו עליה עד שכללי
ההתנהגות נשכחו ממנו.
היא חייכה אליו את חיוכה החם ואמרה "לא, כמובן לא חוצפה. אמתין
לך בביתי בשעה 7:30 בערב." חיוכה ותשובתה הישירה המסו את ליבו
עוד יותר. הוא נותר מופתע מעצמו וממנה, ולא ידע למה לצפות.

באותו הערב היא המתינה מוכנה ודרוכה שעה ארוכה, ומשלא הגיע
התכוננה להוריד את השמלה ולפרוש למיטה עם ספר. תחושה של הקלה
מעורבת באכזבה הציפה אותה. לפתע הטלפון צלצל והוא נשמע מעברו
השני של הקו מתנצל ומבקש סליחה. הוא התעכב בחקירה קצרה שהתארכה
יתר על המידה. שוב הוא מתנצל מעומק נשמתו, ולא יכעס אם תראה
לנכון לבטל את תוכניותיהם להערב ובלבד שתשמור לו את ההיענות
לערב אחר.

היא אמרה שמכיוון שהקדישה לו את הערב, תשמח להגיע היא אליו,
ומביתו ייצאו וכך ייחסך זמן. זמן מה לאחר מכן נשמעה נקישה על
דלת ביתו. משפתח את הדלת גילה אותה ניצבת לפניו בשמלה שחורה,
שחבקה את גופה. מבטו נח על המחשוף הנדיב שגילה קמעא את שדיה
המוצקים. שיערה השחור הארוך הקיף את פניה היפות, נח על כתפיה
וגבה. חיוך חמים היה פרוש על שפתיה ועיניה הביטו בו במבוכה
קלה. בתחילה הוא התבלבל ולא ידע מה לומר, אבל לאחר מכן אחז
בידה ונשקה נשיקה רכה מאוד על גב היד, חייך אליה ואמר: "תרצי
לשתות משהו?"
"לא" היא ענתה "הרי אנחנו כבר יוצאים."
וכך ירדו יחדיו במעלית אל החניון של הבניין בו גר, שניהם חשים
בחגיגיות מהוסה שדבר מה חשוב עתיד לקרות.
במסעדה בה ישבו שרתה אווירה אפלולית ונרות דלקו על השולחנות.
על במה קטנה בצד שרו לחילופין זמרת וזמר, בליווי גיטרה ופסנתר,
שירים מוכרים יותר ומוכרים פחות, באווירה עליזה ורומנטית משהו.
הזוגות שישבו בשולחנות האחרים נראו קרובים ואינטימיים. האווירה
במקום השרתה מבוכה על שניהם. מדי פעם החליפו חיוכים מהוססים.
במהלך הארוחה כמעט ולא החליפו ביניהם דברים. כל אחד מהם היה
שקוע בתוך עצמו וכאילו לא שמו לב זה לקיומה של זו ולהיפך.
כשסיימו את הארוחה, השעה הייתה קרובה לחצות. הם קמו ללכת
כשלפתע האדמה רעשה תחתיהם והוא אחז חזק בזרועה, היא נשענת עליו
ועיניה קרועות לרווחה. הפחד אחז אף בו אולם הוא הסתיר זאת,
ממלא נאמנה את תפקיד הגיבור המושיע. כל זה נמשך שניות ספורות
עד שהאדמה עצרה וקולות ההמולה שסביב כיסו על הכל. היא נשמה
לרווחה אך חשה מחנק בגרונה.
הם התבוננו סביב, ולא נראה היה שנגרם נזק כלשהו. אולי נפלה
תמונה מהקיר ועל אחד האורחים נשפך המשקה, אולם פרט לכך הכל היה
במקומו.
הם שבו לרכב שהמתין להם בחוץ, עדיין אוחזים זה בידה של זו. היא
חשה חסרת ישע והוא הרגיש ברוחה שנסמכת עליו.

בדרך לביתו ניגן הרדיו נעימות קלאסיות מוכרות והיא שבה לחייך
אליו. עיניו הכחולות ליטפו את פניה, את צווארה ואת המחשוף
שבשמלתה. כדי לחפות על המבוכה שאחזה בה היא החלה לשוחח נמרצות
על המצב הביטחוני והכלכלי ועל סרט שהוצג לא מזמן בקולנוע
והביקורת היללו. והוא, שהופתע מההתעוררות הזו, שיתף פעולה
ברצון. נהגים במכוניות אחרות שעצרו לידם ברמזורים חייכו
באהדה.
הוא שאל אם היא ממהרת ואולי יוכלו לטייל קצת על שפת הים, "יש
רוח נעימה בחוץ." והיא שוב חייכה אליו במבוכה ואמרה "כמובן,
כמובן."
כשהגיעו לביתו היא כבר כמעט נרדמה והוא הציע לה לעלות עמו
ולשתות קפה לפני שתשוב לביתה, כדי שלא תירדם בדרך. היא עלתה
והוא בישל קפה שחור חזק בפינג'אן קטן שקנה ביריד בתורכיה, באחת
מנסיעות העסקים שלו. לאחר מכן הם שתו את הקפה והקשיבו לאופרה
שניגנה מהדיסק. באוויר עמדה שתיקה שכיסתה על התרגשות רוחשת,
ואז הוא הוביל אותה לחדרו, הושיבה על המיטה ואמר "עכשיו תנוחי
קצת, אח"כ תיסעי. שלא תירדמי באוטו." היא צייתה. נשכבה על צידה
על המיטה, רק את הנעליים הסירה תחילה. הוא פנה לסדר מספר דברים
במטבח ומששב, ניגש לצידה השני של המיטה ונשכב לידה, גבה אליו,
עיניו עצומות וכולו דרוך ומתוח. כך, שעה ארוכה שכבו על אותה
מיטה, גבה מופנה אליו בהמתנה, לא ברור למה.
הוא הניח את ידו על כתפה לאחר שעייפות גדולה אחזה בו, והוא חשש
להירדם ולהחמיץ את הרגע. היא מיד נענתה, הסתובבה אליו, וכבר
היו כרוכים יחדיו, שפתיה בשפתיו, ידיו מלטפות את כולה, רגליה
כרוכות בו כמו צמה נפתלה. בבטנה פרפר דבר מה מהתרגשות והוא חש
את ההתקשות קרבה.
כשהתעוררה השעה הייתה קצת לפני עלות השחר. עדיין הייתה במיטתו,
עדיין עירומה. לרגע לא הבינה מה מעשיה שם, אבל הכל חזר אליה
מיד, וקול פנימי לחש לה: תברחי, תלכי מכאן מהר, מה שקרה הוא
טעות, רוצי, לכי מכאן. היא התרוממה בשקט מהמיטה, ליקטה בחושך
את בגדיה שהיו פזורים על הרצפה וגיששה את דרכה למקלחת.
כשיצאה משם, רחוצה ולבושה, מצאה אותו יושב בסלון החשוך, מעשן
סיגריה. לרגע הצטערה שהתעורר, היא העדיפה לצאת החוצה לבד
ובשקט. הוא שאל "הסתדרת במקלחת? היו מים חמים?" והיא ענתה
בפיזור הדעת "כן, כן, הכל היה בסדר. למה קמת?"
"הרגשתי שקמת וחשבתי שאת מתכוונת לברוח לי" היא חייכה אל עצמה
בחסות החשכה, ליבה נצבט והיא לא ענתה.
"אני הולכת. תלווה אותי לחנייה?"
הוא רצה שתישאר, אך לא אמר דבר. במקום, הוא קם וליווה אותה
החוצה, יחף, מגבת על אזור חלציו. במעלית, היא השעינה את ראשה
על כתפו וחשה שהוא נע באי נוחות. היא יישרה את ראשה ונעצה מבט
ברצפה, רוצה מאוד לברוח, לאן שהוא, רק לא להיות כאן לידו.
להיות לבד. גוש גדול של דמעות חנק את גרונה והיא עודדה את עצמה
רק שלא לפרוץ בבכי פתאומי.
היא נכנסה למכוניתה, טרקה את הדלת ומבלי להעיף מבט נוסף לעברו
שעטה קדימה אל החושך.

אחרי שרומי הלכה, שאולי שכב במיטתו בהה בתקרה והשתדל לא לחשוב
על כלום. גופו היה דרוך, הוא עצם את עיניו והתרכז בנשימותיו.
הטלפון צלצל ומהעבר השני הייתה אמו. היא בקשה שיתלווה אליה
לביקורי המשפחה שתכננה לערוך באותו היום. שאולי הבטיח שיפנה את
עתותיו עבורה. כעבור שעות מספר הפעמון צלצל ואמו עמדה בפתח,
בשמלה לבנה בוהקת ובכובע רחב שוליים. שאולי חשב לעצמו שהיא
השתנתה רבות מאז הפעם האחרונה שראה אותה. שיערה התארך, היא
רזתה וכמעט ולא דמתה לעצמה. היא חיבקה אותו ארוכות והוא חש את
הכבלים העבותים שקושרים את נפשו לנפשה. "אמא," הוא חשב לעצמו
וליבו גאה. הם יצאו יחדיו את הבית חבוקי זרועות, בהילוך איטי,
כמעט מתואם. בחוץ הכה אותם אור שמש בוהק. שאולי חש נינוח
ובטוח. הם סבבו בין בתי הקרובים, שרובם כבר היו בגיל זיקנה
מופלג. לא את כולם הוא זכר. לקראת ערב, שאולי ליווה את אימו
לתחנת האוטובוס. היא ביקשה שלא ילווה אותה יותר מכך ונפרדה
ממנו ארוכות. ליבו התעצב בקרבו. כל כובד האהבה שחש אליה העיק
על ישותו. האוטובוס הגיח מבין הערפילים והיא עלתה ונעלמה בו.
כששאולי פקח את עיניו היו אלו כבר שעות הבוקר המאוחרות. הוא
פרץ בבכי עמוק וקולני. כל גופו רעד. געגועיו לאימו כיווצו את
ליבו. הוא חש כאילו אגרוף גדול אחז את ליבו וטלטלו, ועם זאת
הרגיש מבורך. אימו באה לבקרו מהשאול, ואיך שהוא הרגיש שזה קשור
לרומי.

ביום בו הודיעו לה על מות תאומתה, הקיפה טבעת של אש את המתחם
בו היא גרה. השריפה פרצה כתוצאה מהחום הכבד ששרר, ושבר זכוכית
גרם להתלקחות כאשר קרני השמש פגעו בו ישירות, חדרו דרכו והציתו
את העשב תחתיו. הכבאים שהגיעו לא הצליחו להתגבר על האש והיה
חשש כבד ליושבי הבית ולבעלי החיים. אולם, כמו בהסכם לא כתוב,
האש כילתה דונמים שלמים של מטעים ועצי חורש שהקיפו את המבנים,
ואל הבתים, הלולים, הרפתות והאורוות לא התקרבה. בעלי החיים
השתוללו במכלאותיהם, עיניהם דמעו, העשן הסמיך חנק את גרונם
והחום הכבד בער להם בעצמות, אולם לא היה להם לאן לברוח.
היא ישבה בביתה עם שני הכלבים שלה, הגיפה את החלונות והדלתות
והמתינה, כאילו ידעה שצפויה היא לקבל את הבשורה המרה ביום זה.
דמעות חנקו את גרונה ומדי פעם טיפסו לעיניה, כתוצאה מהעשן
שהצליח לחדור ומהפחד ששיתק אותה. הבטן התכווצה והכאיבה לה
והגפיים כמו לא נשמעו לה. כל שיכלה לעשות היה לשבת ולהמתין.
כשהערב החל לרדת, האש שככה והכל היה מוקף אודים עשנים
קילומטרים שלמים מסביב. הריח ששלט באוויר - ריח העשן והשריפה -
צבע הכל בכתום-אפרפר שחדר לעיניים, לנשמה ולנשימה.
שאולי הגיע לביתה של רומי, החנה את הרכב מחוץ לגדר וצעד בשביל
המוביל לדלת. הוא נקש והמתין בסבלנות. בפנים ישבה היא ולא
ציפתה לאף אדם, חוששת כי אלו הם הכבאים או עובדי הרשויות שבאו
להטריד אותה בשאלות. כשפתחה את הדלת וראתה מי הממתין, לא
התבלבלה ומיד הכניסה אותו לביתה והציעה משקה קר ואחר-כך משקה
חם ועוגיות. כל הזמן הזה הוא ישב בפנים חתומות ושתק, רק ענה
בהן ולא להצעותיה. לבסוף קם על רגליו במין תנועת הקשב, נעץ את
עיניו הכחולות והקרות בעיניה ואמר "יש לי משהו להגיד לך."
היא חייכה, הסירה את חיוכה, התעצבה ושוב חייכה כי לא ידעה מה
צפוי, וההתרגשות הרבה שאחזה בה גרמה לה לאבד שליטה לרגע.
"זה בקשר לאחותך."
אז כבר ידעה הכל. את מה שאמר ומה שידע וגם את שלא אמר ושלא
ידע. כמו בדה-ז'ה-וו, רגליה רעדו והיא ביקשה לשבת. שאולי,
שליבו כמו התכווץ בשבילה, אחז בה וסייע לה להתיישב. היא התקשתה
לשלוט בידיה והכוס שאחזה נפלה והתנפצה על הרצפה. הכאב מלא אותה
ולא נותר בה מקום לנשימה. דמעות עלו בעיניה, דוחפות את המועקה
והכאב החוצה דרך פתחי הדמעות. שאולי קרב לחבקה אך היא אמרה
באיטיות "אני רוצה להיות לבד, בבקשה," וליבו נצבט וכאב אף
יותר. הוא פנה לצאת, והיא כבר התחרטה והושיטה יד, אבל הוא לא
ראה. היא הצליחה לקרוא אחריו בקול שבור: "חכה." והוא הסתובב,
דמעות בעיניו. רק אז הותירה לצער וליגון, שהיו נחרצים לפרוץ
החוצה, להשתלט עליה. טרזן ושריפה, כלבי הגולדן שלה, התקרבו.
הוא נשאר לידה כל הלילה, ער, מלטף את שיערה, מחבק כשניחש
שצריך. בכלל, הוא ניסה לנחש מה יהיה נכון לעשות, מה ינחם אותה
הכי הרבה בכל רגע ורגע, ואם לא ינחם, לפחות ייתן לה תחושה
מסוימת שיש לה על מי להישען. היא רק ייבבה. לפנות בוקר נשמע
היה, לפי קול נשימותיה, שהיא נרדמה. שאולי היה מותש. הוא שחרר
את ידו מאחיזתה ויצא לעשן בגינה. בחוץ עמד ריח כבד של אחרי
שריפה מהול בריחו של לילה צונן. הוא התיישב על כסא נדנדה ועצם
את עיניו. אורה של שעת בוקר מוקדמת העיר אותו, ורק אז הוא יכל
לראות את מה שבחסות החשיכה הוא לא ראה אמש כשהגיע לכאן - הכל
מסביב היה שחור ועירום. אודים עשנים, אדמה חרוכה. הוא לקח
נשימה עמוקה, שרק הכניסה לתוכו חלקיקי אוויר שנוצרו אתמול, עצם
את עיניו וניסה לעשות לעצמו סדר במחשבות. היה לו ברור שהוא לא
יכול להשאיר אותה לבד עכשיו. מצד שני הוא ידע שרומי מעדיפה
הרבה פעמים להיות עם עצמה, ואולי דווקא בתוך הלבד היא תמצא את
הכוחות להמשיך הלאה. כן, והייתה גם חקירה אחרת שהוא צריך
להשלים, והוא הבטיח שהוא יגיע הבוקר למשרד. הוא התרומם בכבדות
מהכסא ונכנס לתוך הבית, מנסה ללכת על קצות האצבעות על-מנת שלא
להרעיש. הוא הציץ לחדר השינה, ראה שרומי זזה במיטה וניחש שתכף
תתעורר. הוא נכנס למטבח ולחץ על הקומקום החשמלי. היה בו דחף
לחזור לחדר שלה ולחבק אותה חזק, להגיד לה שהוא פה, שהוא נשאר
כאן כל הלילה ושהוא לא הולך לשום מקום, אבל הוא ידע שליבה לא
איתו ברגעים אלה. הוא שמע את קול צעדיה והרגיש מבוכה. פתאום
הרגיש שהנוכחות שלו שם היא חדירה לפרטיות שלה ואולי היה צריך
לעזוב באמצע הלילה. אבל עכשיו היה מאוחר מדי ללכת. רומי נכנסה
למטבח עטופה בשמיכה כחולה. עיניה נפוחות והיא מכווצת כולה. היא
התיישבה ליד השולחן.
הוא שאל כמעט בלחישה "קפה?"
והיא ענתה "כוס מים, אם אפשר"
והוא מיהר להגיש לה מים בכוס. אחרי שלגמה באיטיות היה נראה
שהיא רועדת מתחת לשמיכה והוא שקל אם להתקרב אליה, אבל אז היא
התחילה לדבר: "מתפוצץ לי הראש. אתמול הרגשתי שאיבדתי חצי ממני,
חצי שלא ראיתי והרגשתי ביום-יום אבל ידעתי שהוא קיים. ועצם
הידיעה על קיומו כמו חיזקה אותי. איבדתי חצי מהאהבה לעצמי, חצי
מהאישיות שלי, חצי מהזיכרונות, חצי מהחוויות, חצי מהכל. ואפילו
לא שמעתי ממך איך בדיוק ומתי זה קרה, וזה לא באמת חשוב אבל
אולי בעצם כן, כדי שלפחות החלק הזה מחייה ייזכר אצלי." הוא עוד
חוכך בדעתו מה להגיד והיא המשיכה "אני לא ממש יודעת איך אני
ממשיכה מכאן. כשיש לך משהו לצפות לו בחיים, הכל הרבה יותר
פשוט, יש תקווה, ובמקרה הזה הייתה בי תקווה לחוש שוב קרבה
ומשפחה. לחוש שוב אהבה ראשונית כזו, אבל אני מבינה שהנסיבות הן
כאלה שאצטרך להמשיך מכאן בידיעה שזהו, נסגר פתח מסוים בחיי.
חמש עשרה שנה לא ראיתי אותה ואני רק יכולה לנחש איך היא נראתה
ומה אהבה ומה עשתה. אני חושבת שאסע מכאן. אמכור את הבית והמשק
ואסע."
"אני יכול לעשות משהו בשבילך? משהו כדי לעזור לך?" ובעצם כל מה
שרצה היה לצעוק - לא, אל תיסעי, תישארי, אני רוצה אותך לידי.
"עשית די והותר, אני מודה לך על הכל. אבוא למשרד בעוד מספר
ימים לסגור את החשבון ולשלם את שמגיע לכם. תודה שנשארת." היא
הרימה את מבטה, ובפעם הראשונה באותו בוקר הסתכלה בו והבחינה
באותות הלילה החולף בפניו. היא רצתה לקום מהכסא ולהתקרב אליו,
אבל הייתה עייפה מדי. במקום זה, השפילה את מבטה ובהתה ברצפה.
"תוכל להישאר איתי עוד מעט?"
"כן, בטח, אין בעיה."
היא התרוממה מהכסא ויצאה והוא לא ידע מה עתה. כששמע את דלת חדר
האמבטיה נסגרת, נשם לרווחה ופנה להכין לעצמו קפה.
בצהריים, כשהגיע למשרד, שמע את טרוניותיו וטענותיו של כהן אך
הוא לא טרח לענות. העייפות הייתה כבדה, אבל הצטרפו אליה גם אבל
ועצבות. רק כשחזר לביתו בשעת לילה מוקדמת, הרגיש את כובדה של
היממה האחרונה. לא המקלחת, לא כוס היין שמזג לעצמו וגם לא
הדיסק של שרדיי לא ניחמו אותו. בשעה די מוקדמת הוא כיבה את
אורות הבית, נשכב במיטה ונרדם מייד.

שלוש נשימות עמוקות ואיטיות ונשיפה אחת ארוכה ואיטית, הנה אני
רגוע, אני נרדם, 3 נשימות עמוקות ואיטיות ונשיפה, אני רגוע,
אני מתרכז בנשימה, אולי סוף-סוף אצליח להירדם. עוד נשימה, למה
אני לבד? למה אין לידי אישה? הנה אני נושם, אני נרגע, הכל
בסדר, אני מדמיין עכשיו מישהי לידי שמחבקת אותי. הנה כבר יותר
חם ונעים לי. הכל בסדר. נשימה עמוקה איטית, נשיפה. תשומת-הלב
מופנית לנשימה. לוקאס מתהפך במיטה מצד לצד. כשהמועקה הופכת
להיות פיזית הוא מחליט לצאת מהמיטה. הוא מדליק את המנורה הקטנה
שליד המיטה, מתיישב ויוצא לסלון. מדליק סיגריה ויושב, בוהה
בקיר החשוך שמולו. מדמה צללים וקולות חשודים שעוברים מטיילים
על הקירות, מציירים את הלילה. הוא נזכר בעלמה. הפחד מתחיל
לכווץ לו את אזור הוושט. הוא לא מבחין באפר של הסיגריה נופל על
הספה. התחושה הפיזית הופכת להיות יותר ויותר מוכרת. הוא מכופף
את ראשו הצידה ומותח את הצוואר. עוד לילה אבוד. כשהשעון הורה
על 3 לפנות בוקר הוא החליט לערבב לו קוקטייל של וודקה, ויסקי
ורום. אחרי שלגם כמעט הכל בלגימה אחת זריזה הוא החליט על ערבוב
נוסף. המרירות של המשקה כמו עוררה אותו לרגע אבל שנייה אחת
לאחר מכן הוא הרגיש את ליטוף השלווה המדומה, את הכובד בעפעפיים
ואת זוויות הפה שנדמה שרוצות הן לעלות מעט כלפי מעלה ולרמז
שהנה, הכל כבר נראה פחות נורא.
האור המועט שחדר דרך חרכי התריסים לא הצליח להפריע לנם
במנוחתו. רק כאשר נשמע צפצוף של מכונית, וילונות הריסים הסכימו
להתרומם קמעא ולגלות שהשעה היא כמעט תשע. המועקה חזרה בבת-אחת
ואיתה רמז של בחילה ודפיקות בראש. לעזאזל. עוד יום שלא מתחיל
טוב. הוא מצית סיגריה ומכבה מיד אחרי השאיפה הראשונה. הטלפון
מצלצל והוא מתלבט אם לענות. כשהוא מרים את השפופרת הוא מספיק
לשמוע רק את נקישת הניתוק מהצד השני. היה לו מודל שהיה צריך
לעבוד עליו, בניין ישן בת"א שרצו לשמר והוא היה אחראי על
התכנון הפנימי. הייתה לו גם פגישה עם הפסיכיאטר מתישהו באותו
הבוקר. הוא לא כל-כך זכר מתי זה אמור להיות, והמחשבה על כך
ששוב ימליץ לו לקחת טיפול תרופתי רק העיקה לו ברקות עוד יותר.
הוא שאל את עצמו משהו ששמע פעם ממישהו שטייל איתו במזרח - ההוא
שקראו לו אולי אמיר אמר לו שבכל בוקר הוא שואל את עצמו: מה בא
לי לעשות? מה יעשה לי הכי הרבה כיף היום? ובדרך-כלל השתדל
לעשות את מה שעלה בו בעקבות השאלות האלה. "אז כן, לוקאס, מה בא
לך לעשות היום? מה יעשה לך הכי הרבה כיף היום?" הוא שאל את
עצמו בקול ופתאום קולו היה נשמע לו סדוק וחסר חיים. אבל התשובה
שעלתה ממנו לא הייתה מעודדת כלל וכלל. בא לו לישון, בא לו
להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה בכלל. הוא ידע שזה בדיוק מה שלא
יעשה לו טוב, אבל לא עלה בדעתו שום דבר אחר שיעשה לו טוב. הוא
שוב הצית סיגריה ורק אחרי שסיימה לעכל את עצמה הבחין שלא שאף
ממנה כלל. עלמה עזבה כבר לפני 3 חודשים ועדיין אני רואה אותה
בכל דבר. הכל מזכיר לי אותה. אולי היא צודקת שהיא עזבה, אולי
באמת אישה עם כל-כך הרבה שמחת חיים מקומה לא כאן, לצדי
הדיכאוני. דמעות הציפו אותו והוא הניח להן לזלוג לו במורד
הלחיים עד שקפצו אל מותן ונספגו לו בחולצה. שעה ארוכה הוא עוד
ישב כך ולא ידע מה לעשות. לבסוף הצליח להתרומם ולהגיע למטבח,
רק כדי ללחוץ על הקומקום ולחשוב שבעצם לא ממש בא לו לשתות אבל
אולי, אם יכין. אחר-כך הוא נעמד מול הראי ונחרד מהמראה שנשקף
אליו, מהעיניים הריקות, מזיפי הזקן, מהלחיים הנפולות. הטלפון
שוב צלצל. הוא קרב אליו באיטיות והרים את השפופרת, לא אומר
כלום.
"לוקאס, מה נשמע? אני דואגת לך מאוד, ילד שלי"
ושוב הדמעות מציפות אותו והוא נחנק ולא מסוגל לדבר בכלל.
"לוקאס? אתה שם?"
"כן, כן," הוא עונה כמעט בלחישה נזהר שלא להסגיר את הלך רוחו
השפוף.
"איך ישנת הלילה?"
"דודה בלה, אני ממהר החוצה" הוא אומר "אני אדבר איתך אחר-כך."
"טוב חמוד, נדבר בערב."
והוא מניח את השפופרת ונשכב על הספה, עוצם את עיניו ומניח
לדמעות לזלוג.

כמעט שבועיים אחרי שראה אותה בפעם האחרונה, רומי באה לבקר
במשרד. היא הגיעה עם שמלה שחורה ארוכה ומגפיים גבוהות, ומעל
הכל מעיל צמר אפור. את פניה כיסו משקפי שמש כהות גדולות. הוא
מיהר ויצא לקראתה והיא חייכה אליו חיוך קטן.
"השארתי לך הודעות בבית."
"כן, שמעתי. הייתי צריכה זמן לעצמי, להתאבל, לבכות, להשלים."
"ומה שלומך עכשיו?"
"קצת יותר טוב. אני עדיין לא יודעת לאן מועדות פניי ומה אעשה,
אבל מיום ליום אני יותר משלימה עם האובדן."
"אני שמח לראות אותך."
היא מחייכת ומסירה לרגע את משקפי השמש שהסתירו עיניים נפוחות,
"היית מאוד נדיב עמי ואני מוקירה אותך על כך. באתי לשלם לכם על
כל העניין."
"הכסף יכול לחכות."
"אני רוצה לסיים את הטיפול בזה ולהמשיך הלאה."
"כן, אני מבין. אולי ניפגש מתישהו שוב?"
"אולי. לא יודעת, אולי," ושוב היא מרכיבה את המשקפיים, "אני
מרגישה שהחיים שלי היו תלויים על עץ וכעת העץ קרס ונפלתי ואני
לא יודעת מה כואב יותר - הנפילה או התחושה שאין לי במה להיתלות
יותר."
"אני יודע להיות עץ מצוין, תנסי אותי."
היא צחקקה, "תודה."
"יש לי רעיון. אני מבשל מחר ארוחת ערב לקומץ חברים טובים שלי,
כולם אנשים נחמדים ומעניינים, חלקם יבואו עם בנות זוג. אולי
תצטרפי גם את?"
"אהה, לא יודעת. עד מתי אני יכולה לתת לך תשובה?"
"מבחינתי עד מחר בשבע בערב, אבל אני אשמח לדעת קודם."
"טוב, אני אחשוב על זה ואודיע לך. שניכנס עכשיו למשרד על-מנת
שאסדיר את התשלום?"

אחרי שהיא יוצאת משם, רומי נכנסת למכונית ומחליטה לנסוע לשפת
הים. לא התחשק לה ים כבוש לחופה של עיר הומה ולכן היא מחליטה
לנסוע צפונה. היא נוסעת שעה ארוכה עד שהיא מגיעה לחוף פראי שלא
הייתה בו נפש חיה מלבד כלב פודל שחור וגדול שהסתובב על החוף,
מרחרח את הצדפים. היא מכבה את המנוע כשהיא עומדת קרוב לקו
המים, עוצמת עיניים ונשענת לאחור. לוקחת שאיפות עמוקות של
אוויר מלוח ומרגישה איך השלוה מחלחלת לה מהנחיריים לכתפיים.
היא פותחת את הדלת, מסירה את המגפיים והגרביונים ומניחה כף רגל
קטנה על החול. ואחר עוד אחת. כשהיא שולפת את עצמה מהמכונית,
תוקפת אותה סחרחורת קלה, והיא מרגישה את כל העצב עולה מהבטן
לחזה ולגרון ותכף הוא כבר מגיע לעיניים, אבל שנייה אחת לפני
היא לוחצת את השפתיים זו לזו, מחניקה את הבכי. נדמה לה שהיא
שומעת מילים בתוך נהמות הגלים. היא מתקרבת ומתיישבת על תל של
צדפים בתנוחת כריעה, מניחה לגופה להתנודד מעט, ראשה קרוב
לברכיה, מחשבותיה ריקות, עיניה בוהות. והנה שוב הים מנסה להגיד
לה משהו, אולי "הכל בסדר" , אולי. לא. לא יכול להיות. העפעפיים
יורדים וסוגרים את המראות. הרוח מערבלת את שיערה והיא רוצה
לישון. הצדפים דוקרים לה בכפות הרגליים, והיא משנה תנוחה
ומתיישבת על ישבנה. שינוי התנוחה כמו משחרר את הגוש שהיא
החניקה ועכשיו אין לה שליטה עליו והוא מתגלגל מעלה ובכי גדול
פורץ ממנה בקולות רמים. שעה ארוכה היא יושבת כך, מול הים, גופה
מתנודד קדימה ואחורה והיא בוכה וצועקת ונאנקת. לפתע, מגע יד
בכתפה מקפיץ אותה. היא מסתובבת ורואה איש גבוה שכורע קרוב
אליה, ולמרות חזותו הצעירה יש בעיניו בגרות מפתיעה. היא משפילה
מבט, מבוישת, מנסה למחות את הדמעות בכפות ידיים חשופות. הוא
מתבונן בה בעניין ושואל בקול עמוק ושקט "הכל בסדר? את צריכה
עזרה?"
וכמעט היא רצתה להגיד לו שכן, כן, היא צריכה עזרה, היא מחפשת
משפחה, ואיך אדם יכול לחיות ככה בלי משפחה ובלי נפש תאומה, ודי
כבר, היא לא יכולה יותר, והיא רוצה רק לישון, אבל במקום זה היא
אמרה בשקט, עם חצי חיוך "כן, כן, יהיה בסדר, תודה." והיא רצתה
שהוא כבר ילך ויותיר אותה לבדה עם הים אבל המגע החמים של כף
ידו הגדולה על כתפה הביא עימו תחושה מסוימת של רגיעה, וראשה
נטה הצידה, מקרב את הלחי את היד. עיניה נעצמו שוב, וכשהיא פקחה
אותן הוא כבר לא היה.

לוקאס המשיך להלך על שפת הים. בצעדים ארוכים ואיטיים ובידיים
תחובות בכיסים הוא צעד על קו המים, עיניו מופנות מטה. מי שהיה
מתבונן בו מהצד עשוי היה לחשוב שהוא שקוע במחשבות עמוקות, אולם
לא כך היה הדבר. הוא לא הצליח לחשוב על כלום, כאילו ענן גדול
וכבד נכנס לו לתוך הגולגולת והשתלט על כל השטח שם, דוחק את
דייריה הקבועים של זו אל הדפנות. רק משפט אחד לא הפסיק להתרוצץ
שם ולהתנגש בדפנות - מה יהיה? מה יהיה? מהיהיה? מהיהיה? האישה
הבוכייה חיש מהר נשכחה. הייתה בו עייפות עמוקה, שרצתה להתיישב
ככה על החול ולהתמסר לחמימות השמש ולליטופי הרוח, אבל מנגד היה
קול ההיגיון שאמר לו להמשיך וללכת. הוא נזכר בהמלצה של אילנה
הפסיכיאטרית, שאמרה שפעילות גופנית היא הכרחית במצבו. היו גם
כאבי השרירים שהקשו עליו, אחרי תקופת הסתגרות ארוכה שלא לוותה
בפעילות גופנית כלשהי. הוא ידע שהליכתו כפופה מאוד אבל
הזדקפות, אפילו מעטה, הייתה כרוכה בתעצומות נפש שלא היו לו.
הוא התיישב על החול, קרוב לקו המים, ואז הניח את הראש על החול
ונשכב. מגע החול מתחתיו היה קר אבל נעים. הוא עצם את עיניו
והרגיש שהאדמה מטעינה אותו בכוחות. הוא נשאב פנימה לחלום בהקיץ
שבו רחש הגלים היה קולות הרחוב הראשי בבואנוס-איירס בשעת
צהריים הומה. אמא לקחה אותו לאקדמיה למוזיקה על-מנת שיבחנו את
כישורי הנגינה שלו. הוא היה אז בסך הכל בן 9, אבל הם אמרו שזה
גיל קצת מתקדם להתחיל להתאמן אצלם. אמא הגנה עליו בלהט ולא
הניחה לעניין עד שהם הסכימו לתת לו תקופת ניסיון של חודש. הוא
הרגיש כל-כך גאה ושמח. אמא חיבקה אותו כשהם יצאו והבטיחה לקנות
לו גלידה. כל זה היה לפני שהיא חלתה ולפני שהגיעו הימים
השחורים. היה נדמה לו שאמא מלטפת את פניו והוא לא הרגיש שהגלים
הגיעו עד אליו. המגע הפך לפיזי והוא חש שמישהו מטלטל אותו
קלות. הוא פקח את עיניו בהפתעה וראה את האישה שישבה ובכתה
קודם. היא ישבה כעת לידו על החול, ידה על כתפו ומבטה הדאוג
נעוץ בו. "חשבתי שקרה לך משהו, הגלים הרטיבו אותך ולא זזת" הוא
ניסה לחייך אליה, והדבר צלח אך בקושי. "אתה בסדר?" היא שאלה
והביטה בו במבט שהייתה בו דאגה וחשש.
"כן, כן, תודה," הוא הסתכל עליה ביתר עניין ובסקרנות ואז הגיע
חיוך רחב יותר. "הכל בסדר איתך עכשיו?"
"קצת יותר טוב, תודה," היא רצתה להניח את כף ידה על ידו
ולהרגיש שוב את מה שהרגישה קודם כשנגע בה, אבל במקום זה אמרה
"יש לי באוטו סוודר שיכול להתאים לך, אתה רוצה להחליף בגדים?
כולך רטוב."
הוא רק הסתכל עליה ולא ענה. היה משהו באישה השבירה הזו, שגרם
לו לתחושה שניתן לסמוך עליה. הוא התרומם אט-אט והיא עמו. רק אז
הרגיש עד כמה ספוגי מים בגדיו, והוא התחיל לרעוד. היא הבינה
שזה 'כן' להצעה שלה והחלה לפסוע לעבר הרכב. הוא חש נבוך, פתאום
המראה שלו הטריד אותו. תחושת העליבות. היא הוציאה לו סוודר
כחול גדול ואמרה בקול מתנצל, "זה נשאר שם אצלי עוד מבעל הרכב
הקודם. הוא מעולם לא טרח לקחת את זה למרות שהתקשרתי להודיע. זה
כבר 3 שנים באוטו."
"את בטוחה שזה בסדר שאקח את זה? תתני לי את הכתובת שלך ואני
אחזיר לך אותו."
"לא, לא, זה בסדר, אתה יכול לקחת את זה. אני לא בטוחה שזה מאוד
נקי אבל לפחות זה יבש."
"תודה" הוא ענה, ופתאום הרגיש שהוא עומד קרוב מדי אליה והתרחק
צעד אחד אחורה.
היא הסתובבה על-מנת שיוכל להחליף בגדים והוא הזדרז וניסה
להוריד את הבגדים שעליו, שבגלל שהיו רטובים נאחזו בגוף
והסתבכו, וכשהיא הסתובבה עדיין ראשו היה כלוא ומוסתר בתוך
החולצה והיא הספיקה לראות את גופו הארוך והרזה לפני שחילץ את
ראשו ונעץ בה מבט נבוך. היא הסתובבה שוב, מרגישה שפניה
מתחממות, והמתינה עד שאמר "זה בסדר, תסתובבי."
"אתה צריך טרמפ לאנשהו? אני נוסעת לכיוון דרום," ולפתע מאוד
רצתה שיאות להצעה.
"לא, תודה, אני עוד נשאר כאן."
"טוב... אז תרגיש טוב" היא חייכה והמתינה מעט והוא לקח עוד צעד
אחורה. היא נכנסה למכונית והתרחקה, ורק כשכבר כמעט ונעלמה
מעיניו הוא חשב שלא לקח ממנה את כתובתה על-מנת להחזיר לה את
הסוודר, ואפילו שמה לא ידוע לו.

למחרת בערב היא עמדה שעה ארוכה מול הראי, מתלבטת מה יהיה ראוי
ללבוש לאירוע שכזה. התחשק לה ללבוש את הג'ינס שהיא הכי אוהבת,
כי איתם גם הכי נוח לה והיא גם מקבלת המון מחמאות. אבל משום מה
היה חשוב לה להתחבב על חבריו ולהרגיש מוגנת והיא לבשה בסוף
חצאית ארוכה וסוודר אנגורה לבן. היא אספה את שיערה לקוקו מתוח
והתבוננה בשקט בבבואה שניבטה בה מהראי. לפני שהיא יצאה מהבית,
היא לקחה לגימה גדולה של יין אדום ישר מפתח הבקבוק. כשהגיעה
לביתו של שאולי, היא שמעה מהעבר השני של הדלת קולות אנשים.
לרגע היססה אבל מיד התעשתה ולחצה על כפתור הפעמון. הוא פתח,
מייד חייך כשראה אותה, וקרב אותה אליו בתנועת חיבוק גדולה.
"כולם, אני רוצה שתכירו מישהי" הוא אמר בנימה חגיגית, ולרגע
הקולות נאלמו. "זאת רומי, ידידה חדשה שלי. רומי, אלו הם גיל
ואשתו ענת, שחר, דפי, יוסי, גל, ושם בפינה, מוזג יין, עומד
אודי." היא חייכה במבוכה ואמרה "נעים מאוד" וכולם חייכו אליה
חזרה. אילו יכלה לברוח ברגע הזה הייתה עושה זאת. לא היה לה כוח
להיות נחמדה לאנשים שהיא לא מכירה, מה גם שמאורעות הימים
האחרונים עדיין נתנו את אותותיהם והיא הרגישה פריכה מבפנים.
אודי הגיש לה כוס יין וחייך אליה חיוך ששידר אינטימיות, והיא
לא הבינה מה יסודה. היא חייכה חזרה והייתה נבוכה. שאולי עמד
במטבח ובדק את מצבו של הצלי בתנור. היא התקרבה אליו ושאלה אם
הוא צריך עזרה. הוא חייך ואמר "זה בסדר, תנוחי, תיהני, אני
מסתדר כאן, עוד חמש דקות אוכלים." היא חזרה לסלון והתיישבה על
הספה, חשה מיותרת לחלוטין. היא הקשיבה לחלקיקי שיחה שהתערבלו
באוויר בחצי אוזן. שיחות על קריירה וסקס וזוגיות. חבל שלא
נשארתי במיטה, היא חשבה, אני לא רוצה להיות כאן עכשיו. לא טוב
לי כאן. אודי התקרב אליה שוב וחייך. שוב החיוך המביך הזה, היא
חושבת. הוא מתיישב על ידה ואומר "אז מה, אתם מכירים כבר הרבה
זמן?"
"לא ממש, כמה חודשים" היא מנסה לחייך בחביבות.
"את גרה כאן בסביבה?"
"לא, אני גרה במושב, בנווה שלווה."
"אה, נחמד." הוא שתק ושוב היא הסתכלה לכיוון המטבח, מקווה
ששאולי יחלץ אותה מהשיממון, אבל הוא עמד שם עם גל וצחק. אודי,
שהבחין במבט שלה, קרא לעבר שאולי ואמר "אולי תספרו לנו למה אתם
צוחקים?" והיא חייכה והשפילה את מבטה. שאולי ביטל בתנועת יד את
השאלה והמשיך להסתודד עם גל. היא קמה והלכה לשירותים, התיישבה
על האסלה והתכופפה והורידה את הראש למטה. בעיניים עצומות היא
חשבה מה לעשות עכשיו, איך לצאת מכאן מבלי שזה ייראה מוזר. היא
ישבה ככה זמן מה עד ששמעה דרך הדלת ששאולי קורא לכולם לשולחן
והבינה שאין לה ברירה אלא לצאת ולהצטרף אליהם. הוא הושיב אותה
לידו, וזה גרם לה להקלה. היא לא פצתה פה במשך כל השיחה וזה לא
ממש הטריד אותה, עד שאודי שאל את שאולי "אז תספרו לנו מאיפה
אתם מכירים," ושאולי הסתכל עליה, חייך ואמר "עזרתי לה למצוא את
אחותה, או יותר נכון, גיליתי שהיא נהרגה." בשנייה הזו פילחה
חרב חדה את בטנה והיא חשה כעס גדול מתגלגל ועולה, ידיה התאגרפו
והיא השפילה את מבטה. אחרי שתיקה קצרה, היא הרימה את עיניה
וגילתה שעיני כולם נעוצות בה. היא רצתה לסטור לו ולצאת משם,
אבל במקום היא התאבנה. ואז גל החליף נושא והחל לדבר על
פוליטיקה, והיא חשה אסירת תודה והקלה גדולה.
כמה שעות לאחר מכן, כשכולם החלו להתפזר, היא קמה ולקחה את
מעילה. שאולי שהבחין בכך התקרב אליה ולחש "אל תלכי, תישארי
איתי עוד קצת," והיא חייכה חיוך מאולץ ולחשה חזרה "כואב לי קצת
הראש ואני עייפה. תוותר לי הפעם," ולא יכלה להסתכל לו בעיניים
יותר משניה רצופה אחת ובכל זאת חזרה להתיישב, וחייכה אל
היוצאים. הדבר הזה ששרר ביניהם פתאום התבהר לה. עד עתה היא לא
ממש הבינה מהו הרגש שעולה בה כשהיא פוגשת אותו. עתה זה היה
ברור - ניכור. כמו מילה שילד כתב על חלון של מכונית מטונפת,
שרק כשמתקרבים ורק בזווית מסוימת של האור רואים. ניכור. זה זעק
עכשיו וחידד את התחושה. שאולי הסתכל עליה וחייך. "הוא מנסה
להיות חמים," היא חשבה, "אבל זה לא מצליח לו. אנשים או שיש להם
את זה או שאין, והוא אין לו," היא חייכה אליו בחזרה חיוך
מאולץ. לאחר שכולם הלכו היא שאלה "אז מה?! מה עושים עכשיו?"
"אני רוצה לאכול אותך."
זה נשמע מאולץ, היא חשבה ושוב חייכה, "זה יהיה לך קשה, אני קצת
גדולה" אמרה בקול, ותחושת המחנק שבה לעטוף אותה. מה אני עושה
איתו עכשיו?! והיא שוב חייכה, נבוכה, אולי אפילו מעט מסמיקה.
היא קמה ללכת.
"את כבר זזה? לא תישארי איתי עוד קצת?"
"אה... לא יודעת, נראה לי שאני בכל זאת אזוז." אבל למה אני כבר
לא כל-כך בטוחה שאני רוצה לזוז? והעיניים האלה שמסתכלות עליי
ונדמה שיש מאחוריהן משהו נוסף שאני לא יודעת לקרוא.
אבל היא התרוממה מהכסא וקמה ללכת, מרגישה את עיניו נעוצות בה
מאחור. כשהגיעה לדלת הסתובבה ואמרה "ביי," והוא ענה "נדבר"
והיא שמעה בקולו את התהייה.
בחוץ טפטף גשם והאוויר הריח נקי. היא הנחה לצינה הקלה ללטף את
לחייה. עונג גדול החל לפשוט בגופה והיא הרגישה מין תחושה של
התחלה של שלווה. הילוכה הפך מרחף והמתח שבדרך-כלל שרר בפניה
נעלם.