קיץ שוב הגיע מוקדם. איתו החום והלחות הבלתי נסבלים, המזגנים
הרועשים בכיתה, אגלי הזיעה על המצח גם כשאינך מתאמץ, היתושים
שחיכו חורף שלם אך אם זאת קצר, לטרוף את בשרך המגרד. אין ספק
כי שוב  הוא היכה בנו, אותו הקיץ שאתו מביא בנות בקצר, את
הבריכה והים, אבטיח מתוק ואיך לא, המבצע של קוקה קולה.

בטמפרטורה של 37 מעלות, בצעדים איטיים וכבדים, הוא צעד אל
הסופרמרקט ליד בית ספר, כדי להרוות צימאונו. הבקבוק שקנה היה
של פאנטה לימון, טעם שאהב לשתות, או לפחות זה מה שאמר לעצמו
כדי לשכנע את עצמו לקנות בקבוק שמשתתף במבצע הקיצי של קוקה
קולה. בתוך תוכו, הוא ידע שהוא עושה את זה רק בשביל זה.
אחרי ששילם, מיהר לפתוח את הבקבוק ולהסתכל על האות. כמו תמיד
אותו פקק איכזב וריסק את ציפיותיו. הוא אף פעם לא ביקש טיול
לחו"ל, לא מכונית או מערכת סטריאו, הוא רק רצה משהו פשוט,
צנוע, משהו בשביל הכיף שבעניין. את הפקק הוא כבר זרק, והפאנטה,
לא הייתה טעימה כמו פעם.
בפנים אדומות ולחות מחום וזיעה, פסע החוצה מן הסופר הממוזג אל
החום והתחיל ללכת לכיוון הבית.  קבצן עלוב בבגדים מרופטים, ישב
עם מבט מושפל מטה מאחורי הסופר. אפשר היה לראות שבשביל כמה
שקלים מסכנים שאיתם ייקנה קרוב לבטח בירה זולה הוא ייתן את
הנשמה. כמה קרטונים היו סביבו וכן לידו עמד הפח הירוק הגדול של
הסופר שמרב פסולת עלה על גדותיו והזיל מעט אשפה על אותו איש
שגורלו לא היטיב עמו.  כל המחזה הזה היה די עצוב ולא הוסיף
למצב רוחו, נפשו השתוקקה לחזור הבייתה אל המיטה הרכה, שם
ייתכסה בפוך ויפעיל את המזגן הצונן. הוא סיים לשתות והתלבט אם
לזרוק את הבקבוק לפח שליד הקבצן. המחשבה להסתכל לו בעיניים
ובכלל להתקרב אליו הרתיעה אותו לא מעט, קשה היה לו להתמודד עם
מראות שכאלה.
הוא היסס לשנייה והלך אל הפח וזרק את הבקבוק במהירות. בגלל
שמיהר כל כך לגמור עם העניין הבקבוק פיספס את הפח ופגע בדופנו,
נופל היישר אל בין רגלי אותו אדם. הוא נכנס לפאניקה קלה, לא
ידע מה לעשות, ואז אותו אדם הרים את הבקבוק והסתכל עליו.
"סליחה, מצטער" הוא אומר במבוכה, "לא התכוונתי, אני אזרוק את
זה", זורק ידו לעבר הבקבוק ומנסה לאחוז בו. הקבצן לעומת זאת
אחז בבקבוק חזק. "קוקה קולה", הקבצן אומר, "סליחה?, מה אמרת?"
הוא שואל. "המבצע של קוקה קולה, אתה מכיר נכון?" השיב.
"בוודאי, באמת שאני מצטער רק תן לי את הבקבוק ואני אזרוק אותו,
לא התכוונתי" הוא אומר בבהלה ובמחשבה שהאדם הזה כועס עליו
ואולי ייפגע בו. "אתה רואה את הפח הזה", שאל הקבצן, "כן, אבל
אולי תתן לי את הבקבוק?", הקבצן לא התייחס ואמר, "הרבה בקבוקים
כאלו נכנסים לתוך הפח הזה", "כן אני מבין, רק די, בבקשה, לא
ביקשתי יותר מדיי, רק את הבקבוק כדי שאני אזרוק אותו". "לא אתה
לא מבין ילד, יחד עם הבקבוקים, נופלים הרבה פקקים, הרבה מאד
פקקים". כעת הילד הבין טוב מאד.
"אתה רוצה כאלה ילד?, כאלה פקקים?", הילד חייך ולא היה צורך
לומר דבר אחד נוסף, בחיוך הזה התשובה "כן" צעקה, צעקה חזק מאד.
הם המשיכו לדבר והסכימו שאותו קבצן יחפש עבורו פקקים ואם יימצא
כאלה שיש בהם שווי מסויים, הוא יקבל על זה כמה שקלים, אם לא
יימצא לא יקבל. כל כך פשוט. לא היו לו אפילו בעיות מוסריות עם
זה שאותו חסר מזל  יוריד עוד מכבודו וישים עצמו בזבל. הוא רק
רצה את הפקק, רצה עד כדי כך שזה היה חזק ממנו.

ימים עברו, והאיש מצא רק פקקים חסרי שימוש, "אתה מוצא רק
פושטים, תחפש יותר טוב" אומר לו הילד, כששניהם בתסכול. הוא מצד
אחד כבר ציפה שיהיה לו לפחות איזה מזרון ים, והשני כבר ציפה
לפחות לכמה עשרות שקלים, אך הם ממשיכים להיוותר בידיים ריקות.
בוקר אחד, מצא סופסוף הקבצן  פקק בעל ערך, חוק מרפי לא היסס
לפעול וכמובן שדווקא באותו יום לא היה לילד כסף איתו. שניהם
הסכימו רגועים ומרוצים שמחר הוא יביא את הכסף ובתמורה יקבל את
הפקק.
כל אותו יום נחה על הילד תחושה של ניצחון, של אושר, הוא ידע
שאת מה שרצה-השיג.

הוא קם בבוקר מוקדם, אחוז ציפייה, לקח 10 שקל ודהר לסופר. כל
הדרך חייך. כשהגיע, קולות סירנה נשמעו, הוא ראה כמה אנשי מד"א
מפנים גופה עטופה, קצת דם היה על הכביש. לרגע התעלם והלך לקבל
את המיוחל. הוא, לא היה שם, גם לא הפקק. הוא מיהר לכיוון
האמבולנס והבין. "הוא נדרס לפני כמה שעות, מוקדם בלילה, מסכן,
כל מה שרצה היה לחצות את הכביש" אמר איש ה-מד"א בעצב קל. באותו
רגע הוא התמלא כעס. "למה היית חייב לחצות את הכביש, חתיכת
אדיוט, מפגר, מניאק, מה כל כך מיוחד שם??לקחת את הפקק שלי,
תסבול, תסבול!!  הלוואי ותגיע רק ל-גיהנום" הוא חשב וייחל
לאותו מסכן.
תסכול רב מילא אותו. כל אותו היום הוא לא הפסיק לחשוב ולהרהר
איזה מפלה נחת, איזה הפסד ענק היה לו.

ההפסד הענק שלו על פקק של קוקה קולה.