[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מעייני יני ין, מתנגנת לי בראש. היא חודרת לי ללב כשהיא מסתכלת
עלי במבט עצוב שלא מבין. ורק אני קולט אותו, כי כולם יודעים
שמעיין היא קצת לא בסדר. הם חושבים שאין לה מבטים עצובים.
אני זוכר ששכבנו על הדשא והסתכלנו לשמיים. יכולתי לחבק את
השמיים, ורציתי לחבק אותה. ופעם ראשונה, היא הסתכלה במבט כזה,
מבט עצוב שלא מבין. והיא אמרה לי "יונתן, אתה יודע... אתה יודע
שאני, אני קצת נאבדתי." והיא חיפשה משהו. משהו ורוד, משהו
מצחיק, משהו שמרגיש כמו קטיפה. "אבל אני אפור... את יודעת?"
היא יודעת. והיא רצתה לשמוע משהו שמח, על איזה סיח שמנסה לעמוד
בפעם הראשונה או על גשם או על בודהיסטי שיודע לחיות באושר. אבל
אני לא מכיר סיפורי שמחים, אז המצאתי לה שיר, "מעייני יני
ין... תחייכי אלי?" והיא צחקה והתכרבלה בדשא כך שהשמלה שלה
התלכלכה והיו לה עשבים בשיער, ורציתי לשכב איתה שם, על הדשא.
מעייני יני ין, שוכבת לי במיטה. מדברת על תנינים ועל אישה בלי
עין שסוחבת גרזן. ואני לא ממש מקשיב, אני זז קדימה ואחורה ולא
מפסיק, גם אם היא בוכה. ואם היא בוכה חזק מאוד אני שר לה
"מעייני יני ין... תחייכי אלי?" אבל היא כבר לא מחייכת מזה.
אחרי שאני גומר היא שותקת לכמה זמן, בוהה בתקרה, בוילון,
בכלום. ואני מתנצל ובוכה ומתחנן "מעייני יני ין... תסלחי לי,
נכון?" ומי יודע מה קורה אצלה בתוך הראש. סולחת, לא סולחת.
אולי שכחה אחרי דקה. כי כולם יודעים, שמעיין היא קצת לא בסדר.
ואז כל יום היא באה אלי ומספרת על גופות בערמה ויער לופוחובה
וילדים שמתים. ויש לה פחד בעניים והיא רוצה למות. ואני שומע,
מילה פה, מילה שם. וגומר. ושוב מתנצל. ומעייני יני ין שותקת.
בוהה. כבר לא פה, ואם יש לה מזל היא במקום טוב יותר. אבל הפחד
בעיניים אומר שלא.
מעיין, כבר לא יני ין, שלחה לי מכתב. מכתב מארץ קרה.
"יונתן,
אולי טוב לך. אולי כבר לא אפור לך. רוצה לשמוע משהו? אני
קופאת. ממש כמו פינגווין אני. אבל אני כל כך מטושטשת מהתרופות
שאני כבר לא מרגישה שום דבר. רק לפעמים, בלילה. כבר לא מבקרים
אותי תנינים ובורות הריגה בפולין. רק אתה. נוגע איפה שכואב.
מכניס חזק, דוחף בכוח עד שהכל בפנים נקרע. עד שאני צורחת
ושורטת חזק את כל איפה שנגעת, כי זה כבר לא הגוף שלי. אני
מעשנת כמו קטר. רק לשכוח. רק להירגע. ואתמול דרסתי חתלתול קטן.
אני חושבת שזה היה בטעות. ואני לא יכולה לאהוב מישהו מבלי
לשנוא אותו גם. ואני לא יודעת למה יונתן, אבל אני לא שונאת
אותך... אני שונאת רק אותי. ומחר השלג פה יהיה ורדרד ואני אהיה
מוטלת עליו, לא זזה. לא נושמת. לא מרגישה. לא נותנת לך, יונתן,
לחדור אלי יותר..."
ושנאתי אותה. שנאתי אותה על כך שאני עדיין כאן ואני עדיין אפור
ואני עדיין אונס ילדות במיטה שלי ועדיין שונא את עצמי אחר כך.
ושונא אותה, כי היא מעולם לא שנאה אותי. ולפעמים בלילה אני
חולם על מה שהיא סיפרה לי. על מוות ביערות, על גשם של דם ועל
תנין שבולע אצבעות. ואני שר לעצמי "מעייני יני ין... תחייכי
אלי?" ומעיין, כבר לא בת שבע, לעולם לא תחייך עוד. בגללי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אירוני, שגם את
בקשתי לעזרה
בגמילה מכתיבת
סלוגנים אני
שולח בסלוגן


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/01 17:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מעיין שקד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה