ד"ר מנגלה ישב בגבו אלי, מרחק עשרה מטרים ממני. גדר מתכת לא
גבוהה שהיוותה בעצם מעקה פנימי בין רציף התחנה בו עמדתי אני,
לבין המקום בו ישב הוא, נחילי אנשים מזדנבים לפניו, חצצה
בינינו.
אני הורדתי זה עתה מאחד הקרונות ועמדתי במסדר. הבטתי בסקרנות
בתור האנשים שעמד לפני האיש. עדיין לא ידעתי את שמו, אך חשתי
כי במטה אותו החזיק בידו והניע פעם ימינה ופעם שמאלה, טמון
כוח. התור התקדם אט אט.
לפתע זיהיתי פנים מוכרות, זה היה אנשל,  בן דודי. בהופעתו
בבגדים הגדולים עליו, נראה כבן שתים עשרה, ולא בגילו האמיתי,
ארבע עשרה. הוא עמד שם במבט שחציו מפוכח וחציו חולם. לראש כובע
ברט, נשען על עקביו, זרוע אחת שלו תופסת במרפקה של השניה
מאחור, עיניו מביטות נכחם עקשנית, ועורפו משוך גם הוא לאחור,
אבל לא ראה אותי. אנשי ס.ס. התהלכו או שהתרוצצו אנה ואנה בין
השורות, מבטי נותר נטוע באנשל העומד שם, מתעלם ובז לכל מה
שסביבו.
לבסוף הגיע תורו של אנשל. ד"ר מנגלה היטה את מטהו באלכסון כלפי
מעלה, השאירו אותו רגע קט באוויר, ואז הזיז אותו מעט שמאלה.
הסמלים סביבו נבחו משהו, ואנשל נכנס באדישות לתור החדש,
השמאלי.
הבטתי באנשים שעמדו איתו; זקנים, נשים, ילדים. כאן עמד רוכל
זקן ובידו סיר מתכת לחלב, והוא חלוד בקצותיו, ושם עמדה יהודיה
ובידיה ספר תחינות.
עדיין לא ידעתי את מהות הסלקציה, גם שמו של ה"ד'ר" לא היה מוכר
לי. אך הבנתי בתת מודע את משמעות הבחירה. אנשל היה מרוחק ממני
כדי עשרים מטרים, ויכולתי לראות את כתפיות מעיל הקיץ החאקי
שהונח במרושל על כתפיו, משווה להם מעין גיבנת.
-אנשל!, קראתי.
-שקט, לא לדבר. הסתובב סמל הס.ס.  שעמד לפניו במסדר.
-אנשל, שבתי ולחשתי.
עוד רכבת הגיעה, הכלבים נבחו וקפצו כלפי עדר יהודים חדש שירד
ממנה. אנשל  לא הראה סימן שהוא שומע אותי.
נגעתי בידו של היהודי שעמד לידי, בלי להסתכל בו.
-תעביר!, לקרוא לילד שעמוד שם עם מעיל חאקי.
האיש הפנה ראשו אלי, ואני הוריתי במבטי על אנשל.
סמל הס.ס. עמד בגוו אלינו, ואני יכולתי לחוש כיצד הבקשה- פקודה
שלי עוברת מאיש לאיש בתור, גם כל על ידי לחישה, נגיעה ומבט.
לפתע הפנה אנשל את ראשו.
צעדתי קדימה, ואמרתי בקול:
-אנשל, אמא אומרת שתעבור לתור מימין.
איש הס.ס. זינק לאחור וצעק:
-לא לדבר, אמרתי לא לדבר.
אבל לי לא היה איכפת, כי אנשל עשה את הבלתי יאומן. הוא החל
לצעוד לכיוון התור השני, כשאיש אינו מנסה לעוצרו, או להבין מה
קרה לו.
בינתיים היה השומר "שלנו" עצבני.
-נער!
הוא דבר גרמנית.
אמרתי לך לא להתחצף, הערב תדאג שיכניסו אותך לרשימה עם עשרים
"מן המובחר"

בערב נפגשנו שנינו מאחורי הבלוק, אנשל עדיין המום, ואני, עולץ
על שהצלחתי להציל אותו.
-איזה בידור, הסמל מהבוקר היה משוכנע שאעבור את הסלקציה, לכן
ויתר לי על עונש שאקבל במקום. תאר לך איך היה מתבאס אם לא
הייתי עובר את הסלקציה.
אנשל שתק והתגרד.
מה יש לך?
-אני לא יודע מה אעשה. הבטחתי לאמא שאשמור על יוזף, ועכשיו
הוא  נעלם לי כאן                             בטרנספורט.
יוזף היה אחיו הקטן.
-בינתיים אני הולך להירשם ל'עשרים'.
-מה אתה עושה שטויות, הוא בטח שכח ממך.
-נראה לך שגרמני ישכח? הוא בטח רוצה לבחון אותי, כדי לעשות
ממני ראש בלוק.
-בשביל מה לך להיות ראש בלוק.
-מרחיב את טווח האפשרויות לברוח.
אנשל פקח זוג עיניים.
'אתה מצטרף אלי?'