מפתות את האובדים בה לפרפר נשמתם על חול,
ואני נכנס לים.
לבנה מושכת ים והוא מתקמט שחור וקר,
מקבל באדישות את הבאים לשאוף אל לבו,
לחבק מצולותיו.
מוקף מים ולילה אני רועד לפני ים ויודע-
צריך לכרות את ערלת הלב
בחתכים ובכאב, כדי להרגיש.
צריך לאבד עצמי,
כדי לדעת.
רגע לפני אזכר בקשת השווא במקלחת החול,
לא סימן לברית, אין מטמון זהב בסופה.
צריך לדעת מתי להשאיר מאחור
ארמונות נמסים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|