אני כבר חודש שלם שוטטתי
ברחובות המטוגנים של תל אביב.
איש לא נכנס לדיון מופשט איתי,
ולא ניסיתי גם להגיב.
כי כל העיר שרפה בשמן תירס חם
נקניקיות-רחוב, קציצות-כיכר,
וכל העיר היתה כסיר עתיר-ריחם
עד סוף הפנדלים של סוף הגמר.
עם כל העיר הכל ראיתי בתנועה,
בהליכה בין מסכי רחוב.
אמרו לי, "מה פתאום אפילו את רואה
את הדבר הזה, כמו איזה דוב,
שרק עכשיו יצא מהטייגה שלו,
למד לבלוע בירה ולנהום."
אבל המתח כבר היה מורגש עלי,
והם שוגרו להישרף בגהנום.
אצלי: אורבניקה, אצלם: ארוטיקה,
אצלי: ארוטיקה, אצלם: הרגל.
מאחוריי דלקו אורות האופטיקה,
ולפניי נבעט כדור כושל.
זאת לא ארוטיקה, זה לא חשוב בכלל
ששחקני ברזיל הם חתיכים,
אך עליהם הוטל איזה כישוף אומלל,
פורקו ברבע גמר, ומי ילחים?
תחזיר, עולם שלישי, קצת זעם לראשון!
הזדמנותך היחידה היא במגרש.
אך נשברו כולם, ואז חרדל דיז'ון
את רוטב פסטו לבסוף פגש.
בארץ חשוכה, שונאת הצרפתים,
עשיתי דווקא ואהדתי את צרפת.
אך אין לכם מושג, כיצד הצטרפותי
שינתה הכל, כמו הנחתת מחבת
על ראש בריון שיכור בריב-פונדק עתיק.
בלי כוונה עטיתי לגופי
פריט אשר מחק את כל הטקטיקה
ואת תכנון הקו ההתקפי:
כי למשחק הגמר לבשתי תחתונים
צבועי ירוק, לבן ואף אדום,
בסדר הנכון, וכל התחנונים
וכל התכנונים קרסו כסדום.
ואז דפק זידאן ראשו בטליה
של היריב, וזה היה הסוף,
ובגללי זכתה במונדיאל איטליה.
פרדון, מוסייה. סיניורי, לילה טוב. |