בטלוויזיה החזאי הודיע שמחר יהיה גשום מהרגיל, עדיף להישאר
בבית ולהימנע מבילויים בחוץ. כמו כל אחד אחר בחרתי להתעלם
מהצפי הזה, בחרתי ללכת ברחובות הענקיים, לראות עד כמה הם ריקים
מנפש, לחפש את החתולים ליד הפחים ולמצוא את חסרי הבית מבקשים
ישועה במקומות נידחים בשביל לא להירטב ולקבל קצת חמימות מאנשים
שבקושי הלכו ברחובות.
מבעוד מועד התכוננתי לאירוע הגדול הזה, לבשתי חליפה מיושנת
כזאת שלא ממש זכור לי מתי לבשתי אותה בפעם האחרונה, שתיתי
כוסית ויסקי משובח, מיושן כזה שנותן טעם טוב בסופו של דבר ואז
יצאתי לכבוד האירוע הגדול.
לא האמנתי עד כמה החוויה הזו תהיה גדולה ועד כמה אני יתרגש עד
כדי בכי גדול מן הצפוי, הרגשתי כיצד אני הלא שפוי הגדול בכל
העולם שיוצא החוצה ביום סוער שכזה.
רגליי לקחו אותי למקום נידח שכיפת השמים כל כך ענקית שמרוב
הגשם החזק, בקושי כל כך גדול הצלחתי להביט בכוכבים ומרוב הכוח
הגדול שנוצר בתוכי ידיי התרוממו לאוויר הפתוח ובאותו רגע פשוט
הרגשתי עד כמה אני חופשי מכל הצרות של החיים וכמה אני מודה
לאלוהים שנתן כזה מזג אויר.
חזרתי לביתי רטוב, ראיתי אנשים מתבוננים לרחוב ומדברים בין
עצמם, מי זה הבחור הזה שיצא לטייל ביום גשום כזה, משראיתי את
אותם אנשים חשבתי לעצמי כמה הייתה נפלאה החוויה הזו.
למחרת כשהתעוררתי משנתי העייפה, לא רק שהייתי חולה, רציתי
להוקיר את רגעי האתמול לחזאי שלא הבין יותר מדי ולומר לו דבר
אחד: "את אותם הרגעים של החופש לא נמצא אם לא בטבע".