מישהו דופק בדלת,
פותח, מחייך, שמח לתפארת.
כשהוא יוצא אני מקלל אותו,
בן זונה. כן, אני שונא אותו.
אני צבוע,
פחדן שאוכל נבלות.

תמיד כשאני יוצא הוא איתי,
כמו גידול סרטני בכף היד,
בחוץ אני לא מפחד מאף אחד.
בארמון, אני ממש ילד סקוטי,
ג'ינג'י עם נמשים בכל הגוף
והרבה הרבה חיוכים.
אני צבוע,
מלקק לכולם ת'תחת העיקר שיכבדו
גם אותי.

אף אחד,
אף אחד לא יכול לדבר עלי,
אני כסכין חדה התקועה עמוק-
עמוק בתוך ליבכם המאושר,
אני יכול להיות חם ואני יכול להיות גם קר
כקרח באנטריטיקה,
זה כל הטקטיקה.
הרי- אני צבוע,
שחור בשבילי הוא לבן.