[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תום דוד ריס
/
רגעים - חלק ראשון

הרגעים האלה.
הרגע הזה שהכל אסור. הכל אסור כי הכל נגמר. ואם יקרה משהו,
שנינו נתחרט על זה מחר. אבל הלוואי וזה היה קל, והמצב הרגשי לא
היה כל כך מעורפל.
כי עכשיו, עכשיו אנחנו שנינו בחדר לבד, ואת מחזיקה לי את היד.
ואנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים. ואני חושב, אולי כדאי. ואת
ממשיכה ואומרת לעצמך די. ומה שלא יהיה - את הלילה אנחנו חייבים
לעבור. באותה המיטה, באותו הקור. ושנינו מבטיחים לעצמנו שלא
יקרה כלום, כי הכל כבר נגמר, וזה היה הסיכום.
ואנחנו נכנסים למיטה, והולכים לישון. ואני עוצם את העיניים,
וחושב: נו כבר, שיגיע החלום. ואת שוכבת על הגב, ובוהה בתקרה,
ומחכה שהירח ישנה כבר צורה. שיהפוך לצהוב עם קרניים בוהקות.
שתוכלי כבר לחזור הביתה ולבכות.
ואני מסתובב על הצד, ואת גם. רק שאני למזרח - ואת אל הים. ואני
חושב, בטח איזה מצחיק אנחנו נראים, אם היו מביטים בנו אנשים
אחרים.
אני מרגיש תזוזה קטנה, אבל לא מסתובב לראות מה קרה. ואז אני
מרגיש יד על הגב, מציירת עם האצבעות מסילה ארוכה. אני פוקח את
העיניים, ואז חושב, מעניין איך היא תגיב אם אני אסתובב.
וכנראה, מתוך חצי סקרנות וחצי תקווה, אני מסתובב, וניצב מולה.

השמיים שחורים, בלי כוכבים, ועל מיטה אלמונית, מזרח ומערב
נפגשים. תחילה בהיסוס הם מחליפים חיוכים, ואז בשקיקה הם מיד
מתנשקים.
לרגע קט המחשבות נמוגות, והגוף מתמסר ליצרים ולתשוקות. מהרגע
שנקבעה ההתחלה, נקבע גם הסוף הצפוי. מחר יהיה יום של עינוי.
רגשות האשם יאכלו אותנו חיים, נאלץ להתמודד עם תוצאות המעשים.
לפתע אני עוצר הכל, אנחנו כבר חצי עירומים. מתחילה לחזור אליי
ההכרה, למה אנחנו גורמים. את מסתכלת עליי, ארשת פנים רצינית,
ורואים שאת רק מחכה שאחליט. אם אחליט להמשיך אהיה האשם בדבר,
וכך קל יהיה לך יותר להתעמת עם מחר.
מתחולל אצלי קרב מוחות מטורף, אני משחק באש, ועוד רגע נשרף. מי
ינצח, הרגש או ההגיון? אני לא רוצה לגרום לאסון. אני מפסיק את
הכל ומתגלגל הצידה. ולוחש לך באוזן: אסור, הבטחנו.
ואת שותקת. קשה לדעת אם את שמחה או מאוכזבת. כנראה שגם את
בעצמך מבולבלת, ואת אותו הקרב בראש את עוברת. אבל כנראה שאצלך
ניצח הרגש, כי כעבור דקה את כבר עליי גוהרת. ואני, שחיפשתי רק
סיבה לרדת מהעץ, שמחתי שהענף נשבר והפיל אותי חזרה אל
זרועותייך.
ובג'ינס כבר פתחת שלושה כפתורים, ומשרוך מכנסיי הותרו הקשרים.
וכעת כל שנותר לראות, הוא מי יהיה שידאג את הצעד הבא לעשות.
ואנחנו מתנשקים ונוגעים, ונוגעים ומתנשקים, כאילו אין מחר.
כאילו אנחנו מושכים את זה ודוחים את הסוף, כי הוא מר. ומדי פעם
אנחנו מגניבים מבטים, לעיניים אחד של השני, ואז אל הג'ינס עם
הכפתורים. למי יש אומץ? היא מחכה שאקח שליטה ואפשיט. אני מחכה
שהיא תעשה את הצעד ותוריד. כי מי שמנצח בקרב הזה, במלחמה יהיה
המפסיד.
והיא לוחשת לי באוזן, אני רוצה אותך, אני צריכה אותך. ואני
רציתי לקחת אותה למקום אחר. מקום שבו הכל מותר, שאין היום ואין
מחר. מקום שבו כל שנעשה יהיה חסר משמעות, ואפשר להקשיב לצביון
הרגשות ולחוסר השפיות. אבל תוך רגע, חזרתי למציאות. שוב הייתי
זה שהתעשת, שוב אמרתי שאסור, שיהיה סוף רע לסיפור. והיא אמרה
שהיא לא יודעת מה לעשות, שהיא כל כך רוצה שבא לה לבכות. ואני
ידעתי מה היא מרגישה, ואמרתי לה שגם אני רוצה אותה.
אבל הג'ינס לא ירד, הוא נשאר שם לעד. כי ידענו שזה הקו האדום,
שממנו אין דרך חזרה. ברגע שהוא יוסר, יוסרו המכשולים, נאלץ
להיכנע לכל היצרים.
וכך נשארנו לשכב, זה לצד זה, כמו אנשים זרים. אוהבים, ובכל זאת
רחוקים. מזרח ומערב, ובאמצע ג'ינס, עם שלושה כפתורים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יום אביב בהיר
וצח/ אותך אני
ארצח/

היי, זה מתחרז

-פינקי


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/5/07 9:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום דוד ריס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה