כשהמינגווי כתב על רעידת האדמה
צלצלו לי הפעמונים.
לא בדיוק באותו האופן או הצורה.
עברו בראשי אז דברים אחרים.

הייתי צריך להתכונן לבגרות.
בזמנו עוד לא הבנתי מהי שכרות.
והיה לי את אותו מבחן נהיגה.
עוד לא בדיוק הבנתי מה הכוונה.

היה זה אמצע חודש אפריל
וכמו בכל שנה הייתי שוב מעפיל
אל הרים נסתרים ועמקים נשכחים
מסתכל על השמש שוקעת בין הערים.

הבתים מימין וגורדי השחקים
בהו בי חזרה עם מבט עצבני.
כמו במשפט ההוא על התהום.
כשבוהים בה ארוכות
ולפתע פתאום רואים שהיא
בוהה חזרה ובסופו של דבר לא נותרת ברירה.

מפנים את המבט למקום אחר
ומקווים שמקום זה לא יתנכר
לאדם שהרגע איבד את רוגעו
לכמה בניינים ומספר מלונות.

ואז, כמו משום מקום ממש
היא הסתכלה עליי מעל סלע
ולא היה זה דבר אחר אלא
רעידת האדמה עליה דיבר הסופר.

היא הייתה כל היופי וכל החיים
אשר אפשר יהיה אי-פעם למצוא בנשים.
ולא שירים או ציטוטים מספרים
אי פעם יוכלו לתאר אותה במילים.

אבל בתור משחק במילים מנוסה
ידעתי שאם לא אצליח, לפחות אנסה.
פתחתי את מחברתי בעמוד הנכון
ומיד לאחר זאת התחלתי לרשום.

אור הירח וכוכבי העבר
לא יכלו להשתוות לאורה זה מכבר
שרפרף קלות על נבכי נשמתי
וגרם לי להרגיש. לא - להיות. שוב אמיתי.

אך כשם שהופיעה כך גם נעלמה
ושוב בהרים אלו לא ראיתי אותה.
והרעידה שהרגשתי תחת רגלי-
כאילו בלעה אותה האדמה מתחתי.

על רעידות אדמה לא דיברו
ועליה מעולם לא שמעו, כך אמרו.
לא בכפר, לא בעיר.
לא הנחלים או ערמות החציר.

אבל בכל פעם שאני ניגש לכתיבה
בכל פעם שעולה בראשי מחשבה
נזכר אני בה וביופיה המדהים
נזכר אני בה וכותב לי עוד שיר.