בסופי השבוע
הרבים שנקרים לי
אני חוזר לתנוחות הנפשיות האהובות עליי
רכון על שולחן הכתיבה
כשמוזיקה מתנגנת בלעדיי
ברחבי הבית
המאוורר והמוצל שלי
ואין אדם שייקח ממני את המלים
ולא מעט קורה שמגיעים אליי
אורחים מארצות שונות או סתם מהדרום
ומשהו באווירה שלי ושל הבית מאפשר להם
להשתרע ולהתרועע
וזה נוח לי לשעה מסוימת
אתמול בלילה באה אליי משלחת
לא רשמית
של גרמנים וגרמניות חובבי רגאיי
הם באו מטעם עצמם ומייד
התיישבו על הספה השוקעת שלי
עם בקבוקי בירה שהוצאתי
במיוחד עבורי
שוחחנו על פוליטיקה ונאציזם
והם היו קשובים ושתויים
אני מצדי עשיתי הכול כדי להקל עליהם ועליי
את המצוקה הטבעית
שמוכרת לכולנו
תוך שעה כבר לא היססנו
לפתח שיחה כירורגית
מלאת אדי וודקה מושלמת (כך במקור)
שקנינו אצל הקווקזים הריחניים במדרחוב
נורדאו
וככל שהתרוקנו-התמלאנו מבקבוקים
השתתקתי ונזכרתי בכמויות המפלצתיות
שהגרתי אליי
בגרמניה הקרה עם פייר ופיבקו
בחורף שכמעט והרג אותי
אחרי השתייה יצאנו לרקוד בהיכל העירייה
וראינו אנשים מזרחיים צעירים
מנגנים מוזיקה מאפריקה
במיוחד הרשימה הקלידנית שחומת העור
שניפצה לי כל כך הרבה דברים
לתוך העיניים
עד שאחת הגרמניות הייתה חייבת
לקחת אותי משם
ולהרגיע אותי בפינה חשוכה
מחוץ למשרדי לשכת התעסוקה
כשסיימנו לרקוד לקראת ארבע ושלושים
יצאנו לרחוב שהריח כמו הים
ונראה כמו ברונקס
הובלתי אותם חזרה לבית הקטן שלי
מחוץ לערבה
ובדרך עצרנו במזרקת המים שבכיכר
כדי שיוכלו לטבול רגליים
ולשתות בירה אחרונה שהחביאו
בעצתי לפני המסיבה
אתה יכול לצאת בהצהרות סגנון
"אינני זקוק לאיש"
עד מחר או שנה הבאה
אבל זה לא ישנה את הזדקקותך
לכולם כל הזמן
בכל מקום
אתה יכול להחמיץ אם תרצה
אבל זה לא מה ש
ייתן מענה אחר
לשאלות המוצדקות כולן בבת אחת
וכשאני אמצא אותך
לא ניתן אחד לשני
מנוחה מוזיקלית
כלומר יהיו צלילים תמיד
לא משנה מה נעשה או נרצה
הצלילים יהיו אתנו כי אנחנו מזמנים אותם
באוזנינו הזקורות ביער
אתה יכול
האמן לי
זה לא עניין של יכולת
יש פה עניין ברור למדי
של מה נכון ומה לא
מה משמן את גלגלי הכסא ומה מחריק אותם
ואתה בוחר שוב,כמו שתמיד בחרת
למלא גלגליך בדם
ולא בשמן
יום חגך היום
וטרויה שוב לא נופלת
את שלוש דמויות
ואישה אחת מורכבת
עוד מעט אצא מכאן, מריח לא רע
ולבוש פשוט
כדי לראות אותך
בשיאך שהוא במקום מסוים גם שיאי
שהרי את חשובה לי
ואיתך אני משתדל לא לשחזר כמו בדרך כלל
את עצמי
בביוגרפיה הרשמית (!)
של muddy waters
כתוב שבשלב מסויים הוא הניח מאחוריו
את הדלתא של המיסיסיפי לתמיד
ואני תוהה איך זה שתמיד בביוגרפיות של
הגדולים
תמיד כותבים עליהם שהיו חייבים להמשיך
הלאה ולעזוב את עברם כדי להיות גדולים באמת
ואני שואל את עצמי
אם הייתי מוכן לשלם מחיר כזה
כדי להיות גדול באמת
(אבל אין לי צורך בגודל נוסף,
את זאת אני יכול לומר לכם
בביטחון מלא)
