אם יכולתי לשאול את העצים מה הם חושבים, הם היו צוחקים עליי.
עצים שצוחקים... נשמע אבסורדי, אבל... אולי בעצם לא?!
אני יושבת בחדר שלי, התריס מוגף - ומדמיינת שכולם מחייכים כל
הזמן.
החלטתי לצאת החוצה - לא כולם מחייכים.
ידעתי שזה מה שיהיה, אבל בתוך-תוכי ציפיתי, קיוויתי, שאולי -
בכל זאת.
לימיני, זקנה חביבה שמנסה לחצות את הכביש.
פתאום כהרף עין, מכונית כסופה עוברת, וחותכת אותה.
וכשאני אומרת "חותכת" אני מתכוונת במלוא מובן המילה.
יד רפויה נזרקת לצדי הכביש, איכס - אני חושבת לעצמי.
המשכתי ללכת, והתעלמתי.
אני תמיד מתעלמת - זה יותר משתלם.
חזרתי הביתה, נעלתי את הדלת והגפתי את התריס.
"השקיעה באה", אימא צעקה לי.
היא יודעת שאין דבר יותר יפה לדעתי משקיעות.
פתחתי את החלון לרווחה והתבוננתי.
"היא באמת יפה", שמעתי קול אומר.
מה, מי אמר את זה? שאלתי בפחד.
זה אני - הקול המשיך.
הסתכלתי קדימה, לכיוון הקול וכל מה שראיתי היה עץ שענפיו
התעופפו ברוח.
עצים שמדברים... נשמע אבסורדי, אבל... אולי בעצם לא?