קדימה אחריי, לחשתי.
כל הגדוד התקדם בזהירות.
המקום רעד כולו - ואם לרגע נאבד את שיווי המשקל שלנו, ניפול.
בגלל שאנחנו שעירים יכולנו לתפוס אחד את השני בגב.
אנחנו שעירים וקטנים - טיפוסי.
נורא נוח לחברה לכנות אותנו כ- קרציות.
אבל אנחנו לא - באמת שלא.
יש כאן אחלה חבר'ה: קחו לדוגמא את מוישה.
מוישה הוא כזה ממי, רק חבל שהוא נדבק לכל מקום.
ויש לנו את אורי-כדורי, ואני לא צוחק כשאני אומר כדורי.
אורי הוא הכי חלק מבין כולנו, וכשאנחנו מתעצבנים עליו, יוסק'ה
מגלגל אותו ואנחנו משחקים בעזרתו כדורגל.
גדוד פרעוש - הסתער, צרחתי.
היינו כל כך קרובים להגיע ליעדנו, ואז יחזקאל הזקן לא עמד
בזה.
הכלב הזה - קפץ לשלולית וכולנו היטלטלנו לצדדים.
מעטים מאוד שרדו אחר כך.
אימא תמיד אמרה לי לא להתגייס לצבא.
חבל שיריתי בקרציה.
אם הייתה כאן עכשיו בטח הייתה מאוכזבת ממני, כמו אותה פעם
שהרגתי נמלה - בכוונה.
כולם טוענים שאני קצת אלים, אבל זה לא נכון - לפעמים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.