בסיס צבאי. 8 ק"מ מערד. חייל שומר לו עכשיו לכיוון
המטווחים.עומס חום כבד שורר על הבסיס, הזיעה נוטפת מכובעו
המתפורר וממדיו הבלויים, והאפוד אשר לגופו מסתיר עיגולי זיעה
גדולים בגודל בריכת קצינים בבסיס חיל אוויר ממוצע.
נשארו לו עוד שעתיים וחצי לסיום השמירה והזמן, כמו בכל
השמירות, עובר לאט.
זו לא הפעם הראשונה שהוא שומר. הוא כבר שמר בכל נקודה כמעט
בבסיס. אך הפעם, בניגוד לשמירות הקודמות, הוא מחליט לשבור את
השמירה ולכתוב את אשר עובר במוחו.

הוא חשב על כך רבות במהלך השמירות הקודמות: "מדוע לא בעצם?הרי
שום דבר לא יקרה, הבסיס לא נמצא באיזה גזרה חמה וכדורים נותבים
אף פעם לא עברו מעל ראשו והדבר היחיד שעבר אי פעם מולו זה
גמלים. אז מדוע לא בעצם?"
אז הוא מתחיל לכתוב. כותב על כמה מעייפת השמירה, על כמה הוא
רוצה הבייתה, מנסה לחשוב על שירים לחבר על ההווי בפלוגה ועל
הסמל והמפקד ועוד כמה דברים שמטרידים כל חייל (לכתוב בעיקר "עד
מתי" וכיוצא בזה).

מדי פעם מעיף כמה מבטים מהדף הלבן לבדוק אם אין איזה מפקד
בסביבה או איזה מחבל מטורף שמסתער עם סרט ירוק וצועק "אללה
וואקבאר" ואז הוא סוף סוף יוכל לבצע נוהל מעצר חשוד. למעשה,
הוא כבר מחכה בקוצר רוח שיותקל. שיבוא מחבל, הוא ישחרר כדור אל
החזה או יצרח עליו ויסתער עד שהוא ירים ידיים ואז יאזוק אותו
באזיקון שהכין מבעוד מועד, ואז יציל את כל הבסיס ויוכתר כגיבור
המחלקה. אנשים כבר לא יגידו לו "שוקיסט", המפקדים לא יצעקו
עליו "צא כבר מההלם שלך" ואז הוא יקבל מיוחדת בתור פרס והוא
יחזור לזרועותיה האהובות של אימו.

וכך, הוא מחכה בקוצר רוח לבואו של המפגע. נשק בתלה צאוור, שתי
ידיים על הנשק, וסט בכוננות ובין לבין מציץ במשקפת בתקווה
לאויב, כמו לוחם אמיתי.

אך בתוך תוכו הוא יודע כי רחוק המרחק בינו לבין שכיר חרב עתיר
מימדים עם סכין קומנדו נעוצה בין שיניו. הוא יודע שהוא האחרון
שהצליח לעבור את החבל, שהתקשה לטפס על הקיר ושאחרי 50 מטר הוא
מתחיל להתנשם. כולם בפלוגה יודעים את זה, אך כלפי חוץ הוא
מעדיף שלא לדבר על צבא. "במילא אף אחד לא יבין" חושב הוא לעצמו
"וזה גם את אף אחד לא מעניין" משכנע את עצמו שנית. אז לכולם
בבית הוא אומר שהכל בסדר, שהכל רגיל ושומדבר מיוחד חדש לא
מתרחש. משתדל לא לשבור את מעטה הקשיחות שכפה על עצמו.

שעה עוברת והאחמד לא מגיע. אולי בדיוק הוא משקה את הגמלים שלו?
או שהוא נח שינת בדווים מענגת או שהוא מארח תיירות שוודיות
במצוות הכנסת האורחים המפורסמת של הבדווים ("אחח למה תיירות
שוודיות לא באות לפה" חושב הוא לעצמו ומזיל ריר). כך או כך,
אחמד לא בא.

מעיף את עיניו מהפנקס, מסתכל שנית במשקפת, סורק את האיזור במבט
מלא תקווה - אולי בכל זאת פספס אותו כשכתב את מחשבותיו, וסובחי
לא בא. ואם הוא יבוא, הוא גם לא יטלפן.

נו טוב, כנראה מישהו אחר במשמרת אחרת יהיה גיבור השעה. נותרה
עוד שעה וחצי של שמירה. הוא כבר חשב על כל המחשבות ותרגם את כל
השירים מעברית לאנגלית ולהיפך (או בובה בובה זה עולם פראי...)
ואפילו שיחק עם עצמו ארץ עיר ויודע כבר איזה דומם יש באות ז`.

אך מה שהוא לא יודע,שכמה מאות מטרים משם  אחמד קם לו משינת
הצהרים ושתה כבר עם סובחי את התה שנשאר מהאירוח של השוודיות
("צריך לקנות עוד תיונים וסוכר" אומר לעצמו אחמד), ושניהם
ממתינים לו בכיפה הרחוקה ממנו כ500 מטרים מעליו וצופים בו.
סובחי ואחמד הם אמנם בדווים מהמאהל ג`ימבה הסמוך, אך בניגוד
לדימוי של איש המדבר השואב מים מבארות, הם לא פרמיטיביים כלל
וכלל: אחמד מצוייד בכוונת בעלת עדשה טלסקופית עם אפשרות לראיית
לילה, ואילו לסובחי יש רובה הסתערות שעשוי מתערובת של פלדת אל
חלד ואלומיניום קל עם משתיק קול. לבושים בוסט תוצרת גרמניה
ובכוננות מלאה, ממתינים סובחי ואחמד לשעת הכושר המתאימה.

ושעת כושר כזו אכן הגיעה, כאשר קלטו אחמד וסובחי מבעד למשקפת
308  שלהם כי החייל בעמדה כותב בפנקס ואינו צופה בהם.
לא היה להם קשה להתקדם לעברו לטווח פגיעה אופטימלי. מוסווים
היטב ומכירים את השטח כמו כף ידם התקרבו דרך השלוחות המחורצות
אל עבר העמדה.
מהטווח הזה נותר לאחמד רק לכוון. כשהוא במרחק 50 מטרים בלבד
מהש.ג מטווחים, מסתכל אחמד על הכוונת, כבר שמש מתחילה לשקוע אך
עדיין לא קשה לזהות את ראשו המורכן של הזקיף לעבר הפנקס.

החייל שומע רחשושים של אדמה וזונח את עיניו מהפנקס. הוא מגלה
צל זז בשלוחות המחורצות. "עצור הזדהה", "מי שם מי שם", "עצור
או שאני יורה"  אומר החייל אך שום דבר לא עונה. החייל מתחיל
לגשת לאיזור לבדוק את מקור הרעש. בדרך כלל זה קיפודים ושועלים
אבל רק כדי להיות בטוח שזה הם הוא מתקרב לעבר מקור הרעש לתהות
על קנקנו. שוב אזעקת שווא.הוא חוזר לעמדה לכתוב עוד שירים שאף
אחד לא יקרא.
בעוד הוא הולך עם הגב לאחמד וסובחי, אחמד לוקח שתי נשימות,
עוצר את הנשימה - האיקס כבר נמצא על ראשו של החייל, והחייל
זיהה שאחמד לקח נשימה אחת יותר מדי מסתובב למשמע הרעש המוזר
ורואה את קצה ראשו של אחמד מבצבץ מהשלוחה וקנה מכוון כלפיו.
"עצור או שאני יורה!!", החייל נכנס למצב - כת בשקע כתף, אחמד
נבהל קצת ושוב מכוון את האיקס על החזה של החייל ובאנג באנג!

לכיתת הכוננות לקח כ-7 דקות לתפעל את האירוע ולנטרלו. במהלך ה7
דקות האלו הספיקו אחמד וסובחי לעלות לפלוגה שנמצאת ממול השער
ולהרוג 2 חיילים שישבו בפינת עישון, עוד 5 שהיו בהלם ולא ידעו
מה לעשות ועוד  3חיילים, ביניהם מ"כ בן 18 וחצי של פלוגת "נץ"
ומפקד מחלקה בן 21, ולפצוע עוד 4 חיילים, כולם היו שבוע לפני
הרגילה.

ואילו החייל, שוכב בעמדה כאשר נוזל אדום וסמיך  ניתז לכל עבר,
מכסה את הכתובות על קירות העמדה ("מסייעת 936 כבוד" נמרחה גם
היא) כאשר הפנקס והעט מונחים כ-5 מטרים מידו השמאלית והנשק
זרוק על הוסט הרטוב ספוג בדמו שלו, פספס את ההזדמנות להיות
גיבור כאשר החליט לשבור שבירה ולכתוב בפנקס בזמן הפטרול, ובכך
העמיד את כל הבסיס בסכנה.
אך אל דאגה, הוא עוד יזכה להיות גיבור. בארונות קבורה כולם
גיבורים.