אני יושב שם על הגג, משקיף אל אורות העיירה הקטנה. כל כך שקט
פה, כל כך יפה, מזכיר לי את חיפה, או אורות המפרץ, מחזיר אליי
את ריח העלים בחצר הבית. איוס, אי יווני קטן בים התיכון. איך
הגעתי לפה בכלל? האם לא רק אתמול עוד ישבנו כולם על החוף
באכזיב, מנגנים בגיטרה, צוחקים ושרים? מסמיקים בחושך למגע
ראשוני, נרעדים בחיוך לליטוף נעים לאורך היד... ופתאום, כל זה
נגמר, ואני עוד שבוע כבר בצבא. ופתאום זה נוחת עליי, ההבנה
הזאת, הידיעה שהזמן לא עוצר לחכות לאף אחד, וממשיך בשלו, שועט
קדימה אל יעד הידוע רק לו.
היי, אתה אומר לי פתאום, קוטע את מחשבותיי, לא ידענו לאן
נעלמת. אני כאן, משיב, כולם כבר מוכנים? חוץ מחברה שלך, אתה
מחייך, תקועה כבר שעה באמבטיה. נו, אז יש עוד זמן, אני אומר
וחוזר להביט בנוף. ואתה הרי מכיר אותי כל כך טוב, יודע בדיוק
על מה אני חושב ואומר לי - עזוב, רק ללילה אחד, שים את המחשבות
האלה בצד ותן לעצמך לבלות פה איתנו, עם החברים הכי טובים שלך,
בלילה האחרון שלנו כאן ביחד. ויודע גם שאני לא יכול, ויודע גם
שאני לא רוצה, אז מתיישב ליד מחייך. כמו חיפה, לא? רק חסר לי
הזיהום שמכסה את הכל, וכמובן הריח של הקישון... היי, דיברתי
היום שוב עם זאת מהאינטרנט. מה, התקשרת אליה? אני מתפלא, נראה
לי שנפלת חזק. לא נפלתי, אתה צוחק, אני פשוט מאוהב. ואני
מחייך, ושמח כל כך שאתה מאושר. והנה כבר שכחתי את כל המחשבות.
יאללה, רוצים לזוז? עוד נפסיד את השתייה חינם. אל תדאג, עוד
מוקדם. אני לא רוצה שזה ייגמר, אני לוחש ואתה מביט בי בהבנה.
ויודע שגם אתה חושש, ויודע שגם אתה פוחד, אבל אתה לא תיתן לשום
דבר להוציא אותך מהשלווה. ואתה שם לי יד על הכתף וקם, ונותן לי
יד ועוזר לי לקום, ושנינו עומדים ומסתכלים על הירח ואני אסיר
תודה על שאתה כאן איתי. זה לא יגמר, אתה אומר לי, בקול של אחד
שיודע על מה הוא מדבר. אנחנו נמשיך כמו שהמשכנו עד היום, ולא
ניתן לשום דבר לעצור אותנו. ואני מחייך, ומסתכל הצידה כדי
להסתיר ממך את הדמעה, למרות שאתה בטח יודע שהיא כבר שם. ושואף
עוד מבט ואומר בוא, כולם בטח מחכים. ולא מספיק להסתובב והנה הם
כולם יוצאים מהדלת. אז פה אתם מסתתרים? אנחנו מפריעים למשהו?
תראה איזה חמודים הם ביחד. ואני מסתכל עלייך ואנחנו מתפוצצים
מצחוק, וכולם מחייכים ומזרזים אותנו ללכת כבר, ואני מוציא את
המצלמה ולא מוכן לתת לרגע הזה לעבור בלי הנצחה. והנה כולנו
עומדים שם, צוחקים, בחיבוק חם ואוהב שרק חברים אמיתיים יכולים
לתת. ומתחילים ללכת, ואני מחזיר את המצלמה לנרתיק ועומד
ומתבונן בנוף. אני אוהב אתכם, אני לוחש לעצמי ואתה, שעומד לידי
ושומע, שם לי יד על הכתף ואומר גם אני, ואני מסתובב ומחבק את
חברה שלי שיצאה סוף סוף מהמקלחת ואתה הולך להתקשר אל זאת
מהאינטרנט שאני כל הזמן שוכח את השם שלה. אוי, חבר אחד שכמותך,
איזה כייף היינו עושים, אתה זוכר? איזה תענוג זה היה להיות
ילדים, איזה יופי של חיים היו לנו. ואתה שותק פתאום ואני רואה
שכבר מאוחר ואני צריך לחזור ללימודים. תקופת מבחנים, אתה יודע.
ואני שם עלייך יד ומבטיח שאחזור לבקר, ואתה רק מתבונן בי, יודע
כמוני שיעברו כמה שבועות עד שאחזור. ואני לא מסתיר את הדמעה
הפעם, רק חש הקלה שהיא סוף סוף יוצאת, ואתה שולח רוח קלילה
לייבש אותה במורד לחיי. ואני שולח בך עוד מבט, מחייך בעצב, אני
אוהב אותך, חבר אחד. ואני יודע שאתה שומע. ואני מסתובב ופוסע
בשקט אל מחוץ לבית העלמין.