ילדה.
היא מקשיבה.
היא עוד תמימה.
כשכולם עוזבים היא נשארת לבדה.
היא יושבת לבד, ליד החלון,
מביטה בחוץ מבלי לראות.
דמעה את עיניה עוזבת,
היא בוכה עכשיו ואת לא חוזרת,
מחפשת אותך, בזיכרון.
ילדה קטנה, מה היא מבינה?
שם בחוץ, יש דברים שיגרמו לה לבכות,
יש דברים שיפילו אותה למרצפות.
ולמה את, עכשיו, גורמת לה לבכות?
יש לה כל כך הרבה זמן להשתנות.
למה היא נשארת, לבד בבית?
למה כשהיא צוחקת,
צחוקה מהדהד בין קירות של שיש?
קיר קר וחלק, חסר כל תחושה, כשהיא את ידיה עליו מחליקה.
וכשהיא פוחדת, אין מישהו שיחזיק בלילה את ידה.
והיא לא מסתכלת, ככה היא נולדה.