קלטת דמיונית - ידיעון 17.3.2004 המפגש הסנסציוני בין ישראלי
ובעלזבוב!
בהמשך להודעת המשטרה על היעלמו של הסופר הוותיק והקשיש יובל
גלילי, שעדיין לא נמצא, פורסמה אתמול בידיעון ידיעה סנסציונית
לפיה נפגש יובל גלילי זמן קצר לפני היעלמו עם בעל זבוב. לפי
עדותו של בנו מר יצחק גלילי, שבידו כל הוכחות, היה יובל גלילי
לא רק הישראלי הראשון, אלא האדם הראשון בעולם כולו שנפגש עם
בעלזבוב, נציג ממלכת השחור.
הדבר, שבעיני המדענים המפוכחים הוא בסך הכל פרי דמיון, כמו
"הצלחות המעופפות", ובלתי אפשרי לחלוטין, כמו "פרפטואום
מובילה" (מכונה דמיונית הפועלת בלי סוף) אירע באמת. מר גלילי
לא רק שדיבר עם בעלזבוב והתווכח איתו, אלא בהסכמתו המלאה של מר
בעלזבוב, הקליט את דבריו וצילם אותו. למרבה הצער, בשעת פיתוח
הסרט (הלא גמור) נתברר לאנשי המעבדה שכל הסרט, אף צילומי טבע
תמימים, כאילו פגעו בהם קרני אור או שמא ענן כבד עבר באותו
הרגע וכיסה את רוב התמונות. אף על-פי כן הקטעים שנשארו מוכיחים
באלפי הוכחות את מהותו של האובייקט המצולם, הרי הוא בעלזבוב.
כך נראות היטב הקרניים הקצרות המבצבצות מהגולגולת, עיניים בלי
ספק אנושיות וערמומיות והעיקר - קטע של רגל אנושית הנגמרת
בפרסה ובקרבתה נעל אורתופדית.
בלעדי לידיעון, לאחר בדיקה מדוקדקת של החומר שהוצג על-ידי מר
יצחק גלילי, ולאחר שכל המומחים קבעו שהחומר אותנטי, רכש
'ידיעון' את כל הזכויות לפרסומו, בכל הצורות (כולל המחזה
ועשיית סרט) וכן זכויות העתקה, תרגום או אף הסתמכות על החומר,
שיפורסם על-ידי עיתונים אחרים, בכל הארצות.
ביום שישי יפורסם החלק הראשון מיומנו של יובל גליל, אשר הוקלט
בקלטת שמספרה 18 (חי!). החלק השני של הקלטת מס' 18 הקליט את
הדו-שיח ההיסטורי בין יובל גלילי לבין בעלזבוב. יחד איתו
יפורסמו שני הצילומים, שעשו היסטוריה ושצולמו על-ידי הסופר
האמיץ, אשר סיכן את חייו למען גילוי מסתורי העולם, שעד כה היה
קיים רק באגדות-עם ובפי המטיפים הנוצריים. האגדה הייתה
למציאות.
מתוך יומנו של יובל גלילי, בלעדי לידיעון', חלק א' של קלטת מס'
18.
"... כאשר בנאדם עובר את הקו האדום של שבעים שנות חייו, הרי
נגד רצונו מתחיל לחשוב על... (המוות). ברור, שבני גילו רבים
מעדיפים להדחיק כל מחשבה, כל רמז על הקץ הקרוב, הבלתי נמנע, או
שמשלים את עצמם, שעוד זמן רב יעבור עד ש... והם ממשיכים "לחטוף
את החיים". מתעמלים כל בוקר על שפת הים, משתתפים בצעדה וחזה
שלהם מכוסה בעשרות מדליות. רוכבים על האופניים, אף כי עבירות
העדשה ('קטרקט', בשפת הרופאים) מגבילה את ראותם. עסוקים מעל
ראש בעסקיהם היומיומיים, כגון פוליטיקה, עבודת כספים וכדו',
רצים מישיבה לישיבה, מבנק לבנק, מעסק לעסק. פה הצעה ושם בקשה,
והם רצים, תמיד רצים.
הם זרקו כבר את הקפה השחור ואת הסיגריות, כי זה מזיק.
למי בכלל יש זמן לעשן או לשתות? העיקר להיות פעיל. להיות
מעורבים, לחוש שחיים, חבל על כל רגע לא מנוצל. חבל על הזמן!
איזה טיפש אמר, שאדם בגיל 70 הוא זקן? ראו נא את גופם השזוף,
התבוננו בהם, כשהם מתעמלים, ספרו את המדליות, שקיבלו בכל
הצעדות! היכן הם הקוראים לעצמם 'צעירים' ביום קר, כשאותם
'זקנים' טובלים בגלי הים? רגליהם עדיין יציבות, גמישות, הם
אינם רוצים שיוותרו להם מושב באוטובוס, הם עדיין יכולים לעמוד
זקופים והם עוד מסוגלים לרוץ... לרוץ... לר... ל... ואז מפרסם
איזה כתבן אלמוני בעמוד 9 בעיתון ערב רשימה, השופכת מים צוננים
על כל המתלהבים:
"מסקנות מחקר שנערכו בעכברים: פעילות גופנית מוגברת גורמת נזק
לקשישים"; "הפעילות הספורטיבית מוגברת בגיל מבוגר עלולה להזיק
למערכת השרירים, הכליות ומערכת ההגנה מפני הנזקים שבחמצון תאי
הגוף... ממצאי המחקר על עכברים שנערך במחלקה לביולוגיה
בטכניון, מצביעים כי לריצה השפעה שלילית על קבוצה הגיל המבוגרת
(המקבילה לגיל 70-80 שנה בבני-אדם). מתברר כי כאשר האורגניזם
מבצע פעילות גופנית הוא צורך יותר מדי חמצן, ולפיכך מופיעים
האנזימים ופגיעה בכושר הכללי..."זהו זה! אמנם זה כתוב בעמוד 9,
הכותב לא ידוע, אבל הוא מצטט שמות של פרופסורים. אפשר לטעון
שאכן מדובר בעכברים ולא בבני-אדם, אבל הרי מאז ומתמיד היו
עורכים ניסויים בעכברים. אבל זאת טענו כבר סבים שלנו, שישבו
בכורסאות מרופדות, עישנו מקטרת וקראו בניחותא עיתון וכן סבתות,
שישבו וסרגו וארגו ותפרו והטליאו, והתניעו את העריסות של
הנכדים, וסיפרו סיפורים ארוכים לקטנים היושבים על ברכיהן. וכך
הן ישבו 70 ו-80 שנה ואף יותר ואחרי זה אמרו בשקט: ילדים, אני
עייפה ואני רוצה קצת לשכב! והם שכבו...
CUT! החלף את השקופית!
אחרים רכונים מעל שולחן הכתיבה - כותבים. הם ממלאים בכתב שבור
ורועד או יפה להפליא מחברות עבות, או שמוצאים ממכונת הכתיבה
מאות גיליונות של נייר פוליו.
הם מסתגרים ב חדריהם, כשהחיים עוברים על-ידם במהירות "בולט
טריין" (=הרכבת היפאנית, המהירה ביותר בעולם) והם מאמינים
שחובה עליהם לגמור את יצירת חייהם, ושהעולם כולו מחכה להופעתה
ומזמן לזמן עושה טבע, שאין לו זמן לחכות עד שהכותב יגמור את
יצירתו, את שלו. לטבע החוקים משלו והוא משאיר את מכונת הכתיבה
פתוחה ואת גיליון הנייר, עליו נכתבו רק שורות ספורות - בתוכה.
חנניה רייכמן, אשף חרוזים וקצב קליל, מתרגם "משלי קרילוב"
שיצאו במהדורות רבות, שרק תמול-שלשום ניהל עם מו"ל שלו שיחות
טלפוניות במשך יותר משעה על הוצאת ספר תרגומיו של השירה
העולמית והוצאה מחודשת של "משלי".
שטיינברג, סטיריקן אידי, אמנם הצליח לשכנע את המו"ל להשקיע
בספריו יותר ממיליון שקלים, וכאשר סוף-סוף יצאו הספרים
מהכריכייה, אחרי שהעטיפות שהבריקו ב"פולימר" משכו כל עין -
קיבל חנניה רייכמן התקפת לב שנייה.
הוא ניצל לזמן-מה הודות למסירותה של אשתו לשעבר, אך כשסוף-סוף
מותר היה להראות לו את הספרים (שלא יתרגש יותר מדי), לא העיף
אף מבט עליהם.
ימים שלמים ישב בכיסאו והביט סביבו. הוא לא השיב כששאלו אותו,
אם ברצונו לאכול או לשתות, הוא לא הגיב לכל צליל ולכל דבר
הנעשה סביבו. הרופאים קבעו שזאת היא 'דפרסיה', הופעת לוואי
להתקפת-לב. עד יום מותו לא ראה את ספריו, וספק אם ידע שהם יצאו
לאור. וקורנפלד, שעבד על הוצאה מחודשת של "האנציקלופדיה
ההיסטורית" שלו, קיבל לפתע שיתוק בחצי גופו. הוא קילל את מזלו
הביש, שלא אפשר לו להמשיך כאשר הבריא קצת, מיד התיישב על-יד
שולחן הכתיבה, אך לא הצליח לכתוב אף שורה.
הערב קרה לי דבר מוזר. טקטקתי כרגיל על 'אריקה' הזקנה, שהייתה
כבר משומשת בשעת רכישתה. לפתע באמצע השורה, כשהמשפט כולו ממהר
לצאת לחופשי ולהצטרף לחבריו המסודרים על הנייר הלבן, נאלצתי
להפסיק כאשר כמו צליל צורמני של הטלפון חדרה למוחי, מבלי
שציפיתי לה - מחשבה. מחשבה מכאיבה, כמו מכה, שלא התכוננתי
לקבלה: "בשביל מי אתה כותב?" "הלו!" קראתי, "מי מדבר? מי
אתה?"
כנראה שהמטריד האלמוני, פרחח הנהנה מאלמוניותו, גילה את המספר
החסוי של הטלפון שלי.
"יובליק יקירי! האם אתה באמת אינך מכיר אותי? לא, אינני אשתך
המנוחה עדן וזיכרונה לברכה. הכרתנו התחילה זמן רב לפני שהכרת
את רעייתך, שהייתה אז תלמידה בגימנסיה לבנות. עוד לפני זה!
שנים הרבות בילינו יחד, תמיד שאלת אותי מה דעתי על זה ועל זה,
על טוב ועל רע, על היופי והכיעור, ועכשיו אתה מיתמם ושואל
אותי: מי אתה? לא אתה, יובליק יקירי, לא אתה, אלא את! את! הרי
אני נשמה שלך, רעייתך הנאמנה, ידיך, שפחתך ויועצתך, שבלעדיה לא
עשית דבר קטן ביותר! ועתה, מתוך דאגה כנה לגורלך, חשבתי לנכון
להתגלות לפניך ולהזהירך, שעליך להתכונן לאט לאט, ביסודיות, בלי
בהלה ובלי פחד, שנצטרך להיפגש..."
"כמה זמן נשאר לי עוד?", "מי יודע? אני רק רוצה שתדע, ששעון
חול שלך אוזל."
גם כשאנחנו משוחחים, גרגיר, גרגיר זעיר, מסתנן דרך הפתח ונופל
ומרוקן את הכלי העליון, אך שום כוח בעולם לא ימלא אותו מחדש."
"אבל כמה זמן נשאר לי עוד? שנה? שנתיים? יותר?"
"איש אינו יכול להשיב לך, אנו יודעים שישנם חרקים, שחיים לילה
אחד. הזכרים מפרים את הנקבות, הנקבות מטלות ביצים לדור החדש
ואחרי שביצעו את התפקיד, שהטבע הטיל עליהם - מתים."
"אינני אורניטולוג והאנושות התקדמה מרחק רב מעידן החרקים,
המקבלים על עצמם את חוקי הטבע הקדומים. לנו יש רופאים, אנשי
מדע מעולים, שמסוגלים להילחם ואף להתגבר על חוקי הטבע. עליי,
חביבתי, לא הטיל הטבע שום תפקיד, אני הוא, אני באלף רבתי,
שהטלתי על עצמי משימה, שעליי לבצע... עתה הנני באמצע כתיבה..."
"כתיבה... כתיבה, בשביל מי ובשביל מה?"
"מה זה, בשביל מה? אני חש שזה ספרי הגדול ביותר, כל מה שלמדתי
במשך שנות חיי, כל ניסיוני מספרי הקודמים, כל כישרוני. את כולם
אשבץ, אחלק חוליות-חוליות, כמו בפסיפס רבגוני בספר זה. ולגבי
השאלה הפשטנית: "בשביל מי?" תמה אני עליי אם אמנם רעייתי את,
כפי שהצהרת, החולקת מחשבות עמי ומבינה אותי? הזוכרת את, כשפעם
בחצות הלילה, כשלא היה לי עם מי להתחלק ברגשות שלי, צלצלתי
אליך שתבואי מייד לביתי, כדי להראות לך את "מלכת הלילה"
הפורחת? היה ליל קיץ נהדר. שמים בהירים ומיליוני כוכבים שטו
בשמים, כמו לוויתן זה, הענק האימתני, שאלוהים בעצמו וכבודו
התפאר שהצליח להתגבר עליו. בלילה כזה, אחרי שנים רבות, החליט
הצריאוס הוותיק שלי להפריח פרח, פרח אחד בלבד, אך גדול כמו
חמנייה.
את באת מייד ושנינו עמדנו בתוך דממת קודש והיינו עדים לפתיחת
הפרח. כמו נערה תמימה, שלראשונה מתמסרת לבחיר לבה, פרפרו עלי
עטיף שלו, כאילו התלבט והתחבט בטרם עשה את המעשה הגורלי.
לאט-לאט נפתחו, התיישרו עלי כותרת שלו כשבמרכזם מתרוממים
ובולטים אבקנים הדקיקים ועלי, וכל זה תוך פרפור ופרכוס ותנועה
מתמדת של כל חלקי גוף הפרח. על אף הלילה, הבזקנו בלי הרף את
המצלמה שלנו, כדי להנציח כל שלב בהתפתחות הפרח. ברגע מסוים,
תוך הזדהות והתמזגות עם תנועות הפרח, כרעת ברך על ידו והצמדת
את פנייך קרוב, קרוב לעליו הרועדים עדיין, כדי לזכות בליטופם
העדין והמהסס. עד היום את מביטה עליי מתוך הצילום שעשיתי,
כשפנייך נתונים לליטופי "מלכת הלילה". כאשר קרני השמש, שעלתה
למרום, מיששו בגסות את גופת "מלכת הלילה", נכנעה מיד. היא
נסגרה, נצטמצמה, החום והאור הצורב מצצו את לשדה הצהבהב.
היא הרכינה את ראשה הכבד מטה, מטה. עוד מעט דמתה לאבר מדולדל,
התלוי מטה, לאחר שמילא את תפקידו, או מלפפון רקוב המגעיל במגע
ומראה שלו דוחה. נטלתי במהירות פח אשפה, העמדתי אותו מתחת לגוף
המגעיל והדוחה. תנועה אחת במגזמה שיחררה אותו מהצמח החי והוא
נפל ישר לפח אשפה. וכששאלת אותי למחרת בטלפון: "מה שלום מלכת
הלילה?'' יכולתי רק להביע צער כן, שהמלכה שהתחרתה בלילה בהדרה
עם עיגול הירח, חסר המבע - נפטרה!"
"רואה אני, שאין לי כל צורך לשכנע אותך ולהסביר לך מהו התהליך
הנצחי של החיים והמוות. הנה לפניך פרח נהדר, הקרוי בגאווה
"מלכת הלילה", בסך הכל שני אנשים השתתפו בהכתרתה וסגדו ליופייה
ורק איש אחד, בדומה לקברן שזאת מלאכתו, היה עד לגסיסתה ותוך
בהילה השליך אותה, כמו דבר מתועב, לפח אשפה. הרי ידעת שגורלו
של האדם לא שונה ותמיד יימצא אדם זר, אשר אינו מתרגש כאשר
משליך גופה לתוך הבור, מכסה אותה במרצפות ומשליך עליה רגבי
אדמה. האם בשביל שני קוראים תבזבז את שארית חייך?"
"כאשר אני אפריח את ספרי לאוויר העולם, ייהנו ממנו מאות ואחרי
שנים רבות אלפי קוראים."
"ומה זה ייתן לנו, לגופך ולי, לנשמתך, אם אחרי המוות יקראו את
ספריך אלפי קוראים ואם איזשהו מו"ל יחליט להוציא מהדורה חדשה?
האם תיהנה מכך שמישהו יזכיר את שמך או את ספרך? שמא בדמיונך
הפרוע תדמה בנפשך, שאחרי שיכניסו אותך לבור, יום אחד, כמו
פרנקנשטיין זה, תרים את המצבה בכוחותיך העל-אנושיים וכשאתה
עטוף בסדין לבן, תצא לסיור בין חנויות הספרים, כדי לראות שם
האם עדיין מפיצים את ספריך, ואם בכלל מוכר הספרים זוכר את שמך
ובעצב ילחש: 'חבל על דאבדין'?"
אני אומרת לך, שאחרי שיוציאו אותך מביתך - הכל נגמר, מאום לא
יישאר! הזוכר אתה איך שנינו התלהבנו מ"שיר מנגן הנבל" המצרי,
שנכתב 2,300 שנים לפני שהנוצרים קבעו ספירה חדשה? האם להזכיר
לך שורות אחדות, ששנינו דקלמנו אותן בלי הרף?
"כל יום נולדים ומתים גופות,
כדי לאחרים שוב מקום לפנות.
כי כל מי שכאן הופיע והתבגר
חייב לפנות מקום לאחר.
חגוג, הו הכוהן, את יומך בהדר
קשט בלוטוס את כתפיים שלך וצוואר
ובפרחים קשט את אחותך (=אהובתך)
אשר כמו מלכה שולטת בלבך
ונושמת לצדך.
קבץ מנגנים, הבאה מחוללות,
חשוב על שמחה והשלך דאגות,
עד היום, בו תבשר לך החמה,
כי עליך לרדת לארץ הדממה,
אך עד אז חגוג את יומך בשמחה,
הו הכוהן!
יודע אני מה לאבותיך אירע
קברותיהם התפוררו, היו לעפר
ואיש לא יגלה עוד היכן מקום הקבורה,
כאילו מעולם לא היו מעולם -
לכן נצל בשמחה את חייך,
כי איש עוד לא שב לחיות - משם".
והרי זכורה לך התמונה מהמשתה שערך טרימלכיו לאורחיו ברומא,
כשבשעת הסעודה הניחו העבדים על השולחן שלד עשוי כסף, המתכופף
אל כולם ואת דברי המארח:
"מאום רק עצמות, זה מה שאנחנו
המוות את כולנו אתו ייקח,
היום אנו כאן ומחר כבר לא
הן כל עוד נוכל נשתה ונשמח"
ואת הסיסמה של המשורר הרומאי, אשר בשתי מילים קצרות: "קארפה
דיאם" (חטוף את היום!) הציג את כל הפילוסופיה שלו ומטרת החיים,
סיסמה שמצאה את ביטויה באמרת אבותינו: "אכול ושתה כי מחר
נמות."
"עם זיכרון שלך, ידידתי, בטוחני שתוכלי להוציא אנציקלופדיה
שלמה המוקדשת למוות ואיך להשכיח אותו."
"הרי רק מתוך כבוד לחייך ומתוך ידיעה ברורה, באתי לומר לך מה
שיגידו ידידיך, כשאתה כבר לא תשמע. חבל על יובל! חבל על
דאבדין!"
"חבל, חבל שהתפוח נפל! נחבלת, ידידתי. לפתע אחרי שנים כה רבות
של אופטימיות, בה הצטיינת, חובלת רוחך. אני לעומתך "חבלים נפלו
לי בנעימים", כדברי משורר התהילים, ואני שמח בחלקי. בכל שהחיים
נתנו לי. ועתה על אפו ועל חמתו של לוח הזמנים והחול שלפי
דברייך אוזל במהירות, אני אחצוב בספרי את העתיד. כי אני מאמין
שיצירה טובה, גם אם תחלופנה מאה שנים או מאתיים שנה, מוכרחה
להתגלות, ואני מאמין שאני אתגלה, אם לא מחר אז מחרתיים, כמו
שאומר הפזמון."
"התלהב, יובלי, התלהב, כאילו היית עדיין נער בן 17 ולא 71.
תשחק במילים, שהוצאת מהמילון בערך: "חבל", כדי להפתיע את קוראי
הספר בידיעת הלשון. אותי לא תרשים. אני מכירה אותך מיום הולדתך
וביום בו תלך, אלך אף אני, זה אני מבטיחה לך. אך באתי כי חשבתי
שאצליח להוציא, כמו פעם, מתחת למסכה שכיסית את פניך, את יובל
גלילי, שתמיד חקר בעיון את המפה בטרם יצא למקום חדש. הנה אתה,
שתמיד ראית בעיניך המפוכחות את אותות הזמן בפני מכירך ואת חותם
המוות הטבוע בהם, נרתם לפתע למרוץ השוטים, ברגליים כושלות
ובנשימה מתקצרת אחרי 70-80 צעדים ואתה צועק, תוך חדווה של בני
טיפש-עשרה: "אנחנו נעפיל אל ההר!" אנחנו? האמנם, יובל יקר שלי?
האם הפסקת להתגלח, או שמא אתה מתגלח בלי ראי? אנא ידידי,
למעני, הבט רק פעם אחת, בטרם תסבן את פניך או אף אחרי שתתגלח,
הבט לתוך ראי, קרב היטב את פניך, אם צריך הדלק נורה חשמלית
ותספור את כל הקמטים אחד-אחד, בעיניים פקוחות, ובדקת את טיבו
של כל קמט, האופקי והמאוזן, האלכסוני. ואחרי זה הבט ישר לתוך
עיניך, יותר ויותר קרוב. ואחר-כך תאמר לאיש המביט עליך מתוך
הראי והמנסה לפתות אותך: "רק טיפש כמוך מאמין, שתעפיל אל ראש
ההר."
"ייתכן שאת צודקת. בכל אופן, הריני מייחד תשומת-לב לדבריך או
אולי הקשבתי לדבריך הנרגשים והכנים, היוצאים מהלב, בתשומת לב
ובהתאם לכך אתייחס בעתיד הקרוב."
"צחק יובל, צחק בקול רם, שכולם ישמעו! אני ידידי, חשבתי לנכון
לבוא ולהזכיר לך את התזכורת הידועה: ממנטו מורי! (זכור
שתמות!)"
"אינני צוחק ואני מבטיח לך ברצינות שאתייחס לדבריך ותודה,
שהזכרת לי."
"אשרי המאמין!"
"ברצינות והן צדק של מדריך הצופים! ביי ידידתי!"
"ביי"!
מאז אותה השיחה בא הקץ לשנתי הרגועה והמהירה. אף אם ישבתי בתוך
הכורסה וצפיתי עד אחרי חצות בסרט-מתח או רומנטי, בעל "הפי
אנד", לא יכולתי להירדם. שעות ארוכות שכבתי בחושך והקשבתי
לבימבום שעון הקיר, שהודיע לי: "שתים-עשרה" "אחת" "וחצי"
"שתיים". לשווא ניסיתי להרדים את עצמי על-ידי ספירה מונוטונית:
"מאה ואחת, מאה ושתיים, מאה ושלוש... שלוש מאות ארבעים וחמש...
מחשבה אחת הטרידה אותי בלי הרף, הפריעה לי להירדם. כמו זבובים
גדולים וטורדניים, שאי אפשר להיפטר מהם:
"איך אפשר לשבור את המעגל הנצחי? איך מתפטרים מהזקנה? אך
מאריכים את החיים? איך... לו אפשר היה להירדם כך, בלי לחשוב,
בלי לדעת, בלי לספור... את השנים? שטויות! שלוש מאות חמישים
ושבע, שלוש מאות וחמי..."
פעם לא היו בעיות. פאוסט הזקן, שהיה במשך שנים רכון מעל ספרים
עבי-כרס, קרא למפיסטו ותמורת ויתור על נשמתו, השיג נעורים
ועלמה יפה, בלונדינית צעירה ותמימה, 'גרטכן' אמיתית, שהצליחה
בקסם תמימותה וזוך נעוריה להתגבר על השד הנוראי ולהשיב את
נשמתו למלאכים צחי-כנפיים.
ללכת בדרכי ד"ר פאוסטוס
הלילה, בין השעות שתיים ושתיים וחצי, החלטתי: אין לי מה
להפסיד, אנסה גם אני ללכת בדרכי ד"ר פאוסטוס הנכבד והמלומד!
בחנות הספרים האנגליים רכשתי חבילה של ספרים רציניים על מאגיה,
כישוף וידע מדויק על מערכת כוחות "סיטרא אחרא". שולחני התמלא
בפתקאות צבעוניות שעליהן רשמתי טטראגרמות, פנטאגרמים, לחשים,
השבעות מימי הכלדים הקדומים, שכידוע שלטו בעזרתן בכל השדים
והרוחות. לא חסר לי אפילו כדור גביש, שמצאתי ב"שוק הפשפשים",
וקטורת, שקניתי אצל אחד הסוכנים של "הכושים העברים". בחנות
הספרים העתיקים והמשומשים ברחוב קינג ג'ורג', מצאתי את המציאה
החשובה ביותר: ספר גרמני משנת "איכה" ובו לפי א"ב נמצאה רשימה
של יותר מאלף שמות של "ההוא". מחבר הספר, ד"ר ופרופסור
לדמונולוגיה באוניברסיטה הידועה בגרמניה, הבטיח שאחד משמות אלה
הוא מאה אחוז, השם המפורש של "ההוא". זהו השם שהשתמשו בו
המכשפות בימי הביניים, בטרם נשרפו על המוקד, ועתה נשכח. אבל
כאשר מגלים אותו במקרה ומבטאים אותו בקול בוטח, אזי הוא מגיע
מיד למקום שבו קראו לו ועושה את רצונו של הקורא, כמו הג'ין הזה
ב"אלף לילה ולילה".
המפגש עם בעלזבוב - בלעדי ל"ידיעון"
"מאז שרכשתי את הספר הפלאי של פרופסור לנגלבן (בגרמנית: "חיים
ארוכים", זהו היה שמו של הפרופסור הגרמני), דמיתי למסומם, שאין
בכוחו ורצונו להשתחרר מהסם. זמן רב בטרם הופיע "ההוא" נכנס בי
הדיבוק, לא היה אכפת לי, אלחם עד הסוף ואבטא את כל השמות עד
האחרון. גם אם יתברר לי שזאת היא רמאות, שרלטניות של מגלומן
גרמני, אנסה. מדי לילה, כאשר הרעש ברחובות השתתק במקצת, אני
סוגר את עצמי בחדרי, פותח את הספר העבה ומתחיל בהדגשה ובתוקף:
אאב... אאג... אבג... גאאב... גבב... גבגא... גבג...
כדי לא לשכוח שם כלשהו, או לחזור על איזה שם פעמיים ואז קץ לכל
המלאכה (טאבו חמור לחזור על השם פעמיים או להשמיט שם כלשהו),
הריני מקלט את דברי ברשמקול שמעתה יהיה מונח, כמו נשק מסוכן
לירי, על שולחני. לרשותי מלאי עשיר של קלטות לשימוש מיידי.
אשרי הקלטת שתגלה ותנציח בתוכה את השם המפורש ותביא את "ההוא"
לחדרי.
כעבור שבועיים! אני חש, שאני דומה לאדם משכיל, בן המאה העשרים,
המנסה על אף קיום המצת החשמלי, בכל הרצינות, להוציא אש על-ידי
שפשוף שתי חתיכות עץ יבשות או הכאת שני חלוקי צור חדים זה בזה,
עד שיקפוץ מהם זיק אש זעיר. אך אני ממשיך בעקשנות ובהתמדה,
אחרי הכל, מה אני יכול עוד להפסיד? מאידך גיסא, אם יש משהו בזה
ואצליח...
13 במרץ 1944. אינני יודע מדוע, אך אני חש שהלילה יקרה משהו
יוצא דופן ואולי גורלי בשבילי. 13 במרץ. שלושה עשר. שוטים רבים
יש להם פחד בלתי מוסבר מפני הספרה 13. מפני התאריך, לגור במלון
שעל דלת חדרו מסומנת הספרה 13. בדרך-כלל משמיטים אותה בעלי
מלונות ואחרי 12 מסמנים את חדריהם ב-14. לי דווקא ה-13 הביא
תמיד מזל, אפילו החדר ה-13 בבית מלון, אם היה כזה. הערב אני
עסוק באמירת השמות, תוך ריכוז חושים מרבי, מעין מדיטציה
טרנס-פסיכו-תיאטרלית. לפתע, בלי כל אזהרה והקדמה - קרה משהו.
לאחר שביטאתי אולי במהירות את השמות, בדומה לשבשבת הטיבטית,
המבטאת עם כל סיבוב הדג תפילה אחרת. בשום אופן אינני בטוח, האם
באותו רגע אמרתי: ' דיאב' או' דיאבו', או שמא אפילו
'דיאבולו'?
לפתע התמלא החדר סירחון מוזר, כאילו נתגלתה באיזשהו מקום בבית
נבלה של עכבר רקוב, או... לא, זה ריח הזכיר לי את מעיינות
הגופרית של עין-זוהר או... ניגשתי לחלון, כדי לפתוח אותו
ולהחדיר אוויר רענן, כשלפתע שמעתי מאחוריי, קרוב-קרוב: "אי,
אי, חבר, אני מציע לך שתשאיר את החלון סגור, כל עוד אני כאן!"
הסתובבתי בבהלה. ממש על-ידי עמד גבר זר, נמוך ממני, אך רחב
כתפיים. הוא לבוש כמו ישראלי מצוי, במכנסי ג'ינס וחולצה
מפוספסת. טבעות זהב כבדות קישטו את אצבעותיו הארוכות, בעלות
ציפורניים ארוכות ומבריקות אף הן, המזכירות טופרי חיות טורפות
(החונק מבוסטון? פסנתרן?). שיערותיו הארוכות ירדו בסגנון
ביטניקים על פניו הצרים, שהיו חיוורים והמכוסים קמטים ארוכים,
שלא לפי גילו. רק עיניו הקטנות, הנוצצות, המסתובבות בלי הרף
כמו שתי גולות, הטילו בי אימה. בלי כל ספק מסומם.
"מי אתה? איך נכנסת? הדלת הייתה נעולה," הרמתי את קולי, כדי
להתגבר על הפחד שאחז בי.
"דלת? מי לעזאזל צריך דלת? באת ישר מהג'יהנום! אתה מבין?" והוא
הצביע על הרצפה. "חדרת דרך הרצפה?"
אין כל ספק, שלפניי ניצב מטורף מסוכן, שברח מבית המשוגעים,
והוא, מתוך התלהבות שהצליח לברוח מהחדר שהיה נעול בו, עלול עתה
לחנוק אותי, לדקור ואפילו לשתות את דמי מתוך הוורידים. השיטה
הטובה ביתר תהיה להתייחס אליו כמו לאיש נורמאלי, הבא לבקש
עזרה. לכן אני פונה אליו בקול נמוך, שקט, מרגיע וידידותי מה
שיותר:
" הגד לי ידידי, במה אוכל לעזור לך ואשתדל בכל יכולתי, אם אוכל
לעזור לך?"
"לי? לעזור? מה אתה יכול כבר לעזור לי? אני, אין לי צורך
בעזרתך, הבינות? אך היה לי הרושם, שדווקא אתה זקוק לעזרה, כי
אחרת לא היית קורא לי."
"אני קראתי לך? אהה..."
"אהה..." חיקה אותי האלמוני בלעג.
"אתה רוצה להגיד לי, שאתה הנך בעל-זבוב או אולי אפילו
מפיסטו..."
"מפיסטו הזקן קיבל ג'וב מכובד כאמבסדור בארצות הברית, והוא
מכהן גם כנשיא הכנסייה של "השטן הקדוש". אליך שלחו את בעלזבוב,
הבקי בענייני פרופסורים, סופרים, מגלומנים וכולי וכולי,
החושבים, שבשם התוכניות הפנטסטיות, עליהם לקבל מלגה מהעולם
שלנו."
"יפה ידידי", המשכתי בטון שקט וידידותי, כדי לא להרגיז את
המטורף, אם הוא מטורף. מניין לי לדעת שאמנם אתה באמת בעל זבוב,
ולא נפוליאון או אלכסנדר הגדול?"
"ידידי, ידידי, אתה אמנם סופר או מלומד, אבל אתה פשוט דביל.
למה בעצם ציפית, כשקראת לי? לשד נוראי עם קרניים שעליהן הוא
נושא את קורבנו לגיהינום ועם זנב ארוך ורגל של תיש. כן?
תאמר!"
"פשוט, חשבתי ש..."
"שטויות. תקופה-תקופה ודמות שלה. שמעת בטח על אבולוציה? היום
לא מנגחים בקרניים, כמו פעם. אם רוצים לנגח מישהו, שבעצם קיומו
מפריע למישהו בארץ איזושהי, נכנסים למכונית, מוצאים מהכיס אקדח
עם משתיק קול וכשעוברים על יד האיש הלא נחוץ: 'פלופ!' ואין עוד
איש, קאפיש אמיגו? הקרניים נתקצרו באופן טבעי והשריש שנשאר מהם
מכוסים בפאה נוכרית, ועד שמישהו לא ילטף את ראשי היקר, לא יחוש
בקיומן. הזנב גם הוא התקצר, אך נשאר די ארוך כדי לגרות נשים
קשישות שאין להן מאהבים וכסף בשביל סטודנטים צעירים. והרגל
הצולעת, הודות לנעליים האורטופדיות, כפי שאתה רואה, לא מרגישים
מאומה. אולי קצת צליעה, אבל זהו, אני מספר למי ששואל אותי, זכר
לכדור שפגע בי במלחמת לבנון או אפילו ששת הימים, לפי הצורך."
כלומר, הכל מוסווה, כמו במסכה, ועליי לקבל את דבריך ואחר-כך
לשכנע אחרים שאני פשוט לא דמיינתי לי את דמותך, כמו אנשים
ידועים, שיורדים מהצלחות המעופפות."
"לא חבר, אף אתה לא יכול לטעון שאתה משוגע ומדמיין דברים. לא.
אתה, אני רואה, הכינות היטב את שיעוריך והתכוננת היטב למפגש
איתי. אתה חושב, שלא ראיתי מהרגע הראשון, שהטייפ' שעל השולחן
עובד ומקליט כל מילה, שאנו אומרים?"
"לגבי הרשמקול, מזמן התחלתי להקליט את דבריי. זהו מעין יומן
אישי. גם כל השמות שלך נמצאים בקלטת, אבל אם יש לך התנגדות
שאמשך להקליט, מוכן אני להפסיק. כפי שאתה מבין, קלטת זאת תהיה
הוכחה יחידה שאמנם אתה, על אף מאות השנים, חי וקיים. המפגש הזה
הוא בשבילי כה פנטסטי, שלא אתפלא שרבים יכנו אותי בשם המקובל
בעידן הטכניקה, המחשבים, ספוטניקים, הטילים הבליסטיים, "משוגע!
שריד דינוזאור מימי קדם!" רק קלטת זאת תוכיח להם, שאני אדם
שפוי ועוד תעשה עמי חסד ותרשה לי..."
"לצלם אותי? מדוע לא? אין לי כל התנגדות! אתה יכול להקליט לך
עשרות קלטות כרצונך ואפילו לצלם אותי מקדימה ומאחור. עם בגדים
ובלי בגדים, לפי רצונך. אם אתה מוכרח לצלם כדי לשכנע קודם את
עצמך ואחר-כך אחרים, אשר אחר שתפרסם את הצילומים, יפנו אליי,
בבקשה, צלם כאוות נפשך. הגם אני חושש שהקרינה הטבעית שמקיפה את
גופי תשחית במקצת את הצילומים. נתחיל מהראש, שמיד קבע שהוא של
ביטניק. ועכשיו הבט היטב. אני מסיר את הפאה הנכרית עם השיערות
הארוכות, שהן באופנה, ומה אתה רואה? נכון, קרניים של בעל
הזבוב, קרניים שבלעדיהן שד אותנטי אינו יכול להופיע בחברה
כלשהי. אם הקרניים אינן מפריעות לי, הרי מה ש"ההוא" עשה
לרגליים שלי, לעולם לא אסלח לו. וכן, אפילו האבולוציה, שעשתה
כה רבות בעולם בעל חיים, אינה מסוגלת לשנות אף במאומה את הצו
שלו. לפני אלפי שנים הכריז "ההוא" על עצמו, שהוא "קנא, פוקד
עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל ריבעים לשונאיו."אבל איזו
זכות יש לו להעניש את הצאצאים אחרי מאה, מאתים ואולי אלף
דורות? אני שואל אותך, האם זה צודק? לשבח אותו, להלל, לקלס,
להחניף לו. על שהוא רחום ואילו אנו, השדים, מזיקים, ארורים
ומקוללים על-ידי כולם. ועכשיו התבונן היטב, תביט ותשפוט אתה.
האם זה מעשה הומניטארי, שהוא עשה לי?"
בעל זבוב הוריד את נעליו האורטופדיות, את גרביו המפיצות ריח
איום והרים גבוה את רגלו השמאלית. אצבעות רגלו היו חבושות
לחלוטין בכיסוי קרני קשה.
"צלם, בן-אדם, צלם מה שאתה רואה. אני אינני מתבייש ברגליי. אם
מישהו צריך להתבייש, ש"ההוא" יתבייש! כפי שאתה רואה, פרסה
שסועה רגילה, כמו לא עלינו אצל תיש, אן בשפה קדומה "שעיר
עזים". זהו ה"אות קין" שההוא טבע בנו, כעונש בעד המריבה שעורר
אחד מאבות אבותיי לפני אלפי שנים. כפי שאתה רואה, העונש אצלו
הוא קולקטיבי, ואף על-פי שהוא שולט בכל העולם וכל בני האדם
מכירים בכוחו ביכולתו, מפחד הוא עדיין מפנינו ומחזיק אותנו
בתוך המחנות החשוכים במעמקי האדמה. אף על-פי כן, על אף החוקים
החמורים והשמירה היעילה עלינו, מצליחים אנו בלי הרף לצאת מתוך
הבסיסים שלנו ולהגדיל את מספר החסידים שלנו. בפרט בקרב הנוער,
הרוצה לחיות כרצונו והלועג לחוקי הזקנים שהגבילו את עצמם
על-ידי עשרות 'מצוות', שה'חכמים' שלהם בשם "ההוא" המציאו
והוסיפו, כדי להכביד על החיים, שהם ממילא קשים. לעומתם אנחנו,
בכל מקום שמופיעים, מפיצים שמחת חיים, שמחה בכל יום שהם חיים
על אדמה זאת. בכל המועדונים, כשאני מופיע בליווי גיטרה חשמלית,
תופים רעשניים, אש ועשן על רקע תאורה אדומה, אני מלמד את אלפי
הנערים והנערות שמגיעים בשעת ההופעה לאקסטאזה את תורת המלאך
הקדום, שבניו ירדו לפני אלפי שנים אל האדמה ושכבו שם עם בנות
האדמה הענוגות ולימדו את הצדיק נח, הצדיק בדור, ואת לוט, את
הטעם הטוב של הדם הנסחט מהענבים, את העונג מהמחול לקול התופים
המהפנטים ומשכיחים מהרוקד את המציאות העצובה, את הטעם המתוק של
עלי קוקה, של העשן המתקתק המתפשט מהמקטרות הממולאות בחשיש, את
כוח השכחה הטמון באלפי הסמים הקשים, המספקים אל המחלקה שלנו
מועמדים בהמוניהם. אפרופו הצילומים שאתה מתאמץ לעשות במבזק
החלש שלך, היית צריך לראות את הפוסטר, בו אני מופיע בגודל
הטבעי, כשזנבי הארוך בולט בין רגליי. הנערות שבמועדון אשר על
שמי, כמעט שסירסו אותי, כשכולן עלו אחת על השנייה תוך צרחות
איומות, כדי לנגוע ואפילו למשוך את זנבי, בכדי להיווכח אם הוא
אמיתי ולא קשור בצורה מלאכותית. וכאשר הוא, עקב משיכות אלה,
התרומם ונמתח כמו כבל פלדה מוצק, לא הייתה אחת בתוך המון
הגופות, שלא קיבלה אורגזמה והשליכה את עצמה תוך התייפחות לרגלי
הגבר הקרוב לה ביותר. השוטרים הטיפשים, שפרצו לתוך המועדון
לשים קץ לאורגיה ולאסור את הקהל, קרסו בו במקום תחת משקל
הגופות שהשליכו את עצמן עליהם ונאנסו על-ידי הנערות בנות החמש
עשרה והשש עשרה, כשהסוכנים החרוצים שלי מצלמים את התמונות של
השוטרים, בודדים, בעלי משפחות נכבדים, אבות לילדים ואורגיות
קולקטיביות, שבמרכזן בלט ראשו של קצין המשטרה. לצערי הרב, עקב
הרעש שהקימו הבורגנים הצבועים על הופעות השחיתות שבהן הופעתי,
אסר עליי הבוס להופיע בהופעות המוסיקליות, בטענה שאני גורם
לזלזול במקצוע שלנו המכובד, ששמו הולך לפניו אלפי שנים ולפי
מסורת אבות הכנסייה השחורה, הוא יותר עתיק מ"המקצוע העתיק
ביותר בעולם". אמנם, אם תשאל אותי, הופעה אחת שלי עם "להקת
השטן" יכולה לקרב לפולחנו של לוציפר מאות ואפילו אלפי חסידים,
חינם-אין-כסף, בלי כל הבטחות על העולם הזה או עולם הבא. אבל
פקודה היא פקודה. אצלנו, חבר, יש משמעת ולא ברדקיות, כמו
אצלכם."
"הכל יפה, אבל לשם מה נחוץ עוד הסירחון הזה? האם אינך חושב
שהוא דוחה בני אדם ובפרט את המין היפה? מה, למשל, הייתה התגובה
בנות טיפש עשרה לריח הזה?"
"לסירחון הזה, כפי שאתה מכנה את ריחו, יש שתי מטרות.
הפסיכולוגים המועסקים על-ידי מפעלי G.T (תעשיית גיהינום) קבעו
פה אחד, שהוא משפיע מבחינה ארוטית פי כמה מאפטרשייב, פלא שאתם
המצאתם ושהוא כאילו משגע כל אישה. זהו הסמל החיצוני של הפירמה
שלנו. סיסמתנו: "להסתגל תמיד לעולם המודרני וללכת עם הזמן!"
"אינני מבין..."
"מה יש כאן לא להבין?" התכעס האלמוני, "אמנם אני מסריח קצת,
אבל העולם שאתה חי בו מסריח פי כמה יותר ממני. הכל מסריח!
הבנזין של המכוניות, נפט, סולר... הביוב העובר על גדותיו, מי
שופכין בתוך הנהרות הנשפכים לים הנקי, גזים מרעילים במכרות,
עשן של תחנות הכוח, עשן של סיגריות... ובכלל כל החברה האנושית
שאתה חי בה, מסריחה... הממשלה מסריחה, המשטרה המשתפת פעולה עם
הפושעים הידועים מסריחה... שמעת איך נעלמו 5 קילו זהב מהכספת
של מטה המשטרה? דבר לא נפרץ! בעל המפתח פתח אותה, הכניס את
הזהב לתיקו - יום-יום קילו ואמר לשוטר התורני: "לילה טוב! ומי
שדד את היהלומים, אם לא בעלי מלטשות הגונים? אבל מה אני מספר
לך? הרי אתה מקשיב כל שעה לרדיו וקורא את העיתונים ובערב אתה
צמוד לטלוויזיה ורואה את הפרצופים המכוסים במעילים, המובלים
על-ידי עורכי הדין שלהם ולמחרת הם מסתובבים בתוך הקהל
ומתלוצצים על חשבון המשטרה, שטעתה ודווקא אותם מצאה. זה ממש
מרגיז אותי, שדווקא אותי מצאת מסריח. אני, שבמשך אלפי שנים לא
עשיתי מאומה מבלי שביקשו ממני, כשהזדקקו לעזרתי, אותי מאשימים
בקצת סרחון. אבל ניגש אל 'הביזנס'. מה רצונך ממני ומה אתה מוכן
לתת לי? תכלית!"
כשהסברתי לו מה אני רוצה ממנו ומה אני מציע לו, פרץ בצחוק
שטני, כה אופייני לו. הוא לא הסתיר אפילו את פיו, שממנו נדף
ריח דוחה של גופרית. מעיניו, שדמו לשתי גולות של זרחן, זלגו
דמעות-תנין. מזמן לזמן טפח לעצמו על כרסו והמשיך לצחוק. אין
זאת, כי דעתו נטרפה עליו! וכאשר נרגע סוף-סוף, ענה לי:
"בנאדם, אתה לוקו, קרייזי, מג'נון! שמע בעצתו של חבר מבוגר ממך
ולך לפסיכיאטר. הוא אמנם לא יעזור, אבל לכל הפחות יקל על כיסך
תמורת פטפוטיו. הו, לוציפר הנאור, האם שמעת אותו? הוא מציע לי
את הנשמה שלו, הנשמה... שאיש לא ראה ואיש לא שמע אותה... פעם,
בעד נשמה כזאת הצטרכת להביא עגלה עם שקי זהב ולא תמיד הסתפקו
במחיר הזה. אנשים היו נשרפים, היו מוכנים שיפרקו להם את
העצמות, אחת אחת, אבל לא ויתרו על הנשמה! אז, בימים אלה הייתה
הנשמה באמת שווה משהו. אבל היום? בתקופת האינפלציה הדוהרת?
ניגש אליי צעיר אחד, שידיו רועדות ועיניו מתרוצצות כשני עכברים
מורעלים, ומתחנן לפני בקול רועד: "תן לי רק מנה אחת, רק
פיצי-פיצי של אבקה. אני מבטיח לך את הנשמה שלי. אהיה לך עבד כל
ימי חיי, אם תרצה. רק תיתן לי קצת 'לבן'."אתה מבין, בעד
פיצי-פיצי של אבקה לבנה, אני יכול לקבל נשמה... בעד כמה שקלים
עלובים אני יכול לקבל נשמה של נערה, ששכחה לקבל גלולה ואין לה
כסף לשם ביצוע גרידה. היא תצא למעני עשר פעמים בלילה. רק שאתן
לה כמה שטרות. ואם במקום לשלוח לרחוב, אבקש ממנה רק את הנשמה
שלה, היא תישק את רגלי ותמסור אותה בלי היסוס... נשמה. גם כן
לי סחורה. והייתי שמח, אם היה נמצא בתוכנו איזה שליח הגון,
שהיה לו עוז להצהיר בסוכנות שלנו, שחבל על כל פרוטה. מסתובבים
כאן אולי אלף שליחים, שמתגוררים בבתי מלון המפוארים ביותר,
נוסעים במכוניות המודרניות ביותר, שלרשותם תקציבי עתק. ומה הן
תוצאות עבודתם?
אלכוהוליסט עלוב, הזקוק לעשרות בקבוקים ביום, או מכור לאבקה
חלבנה, או צעירה שאין מקום בגופה היכן לתקוע את המזרק... זהו!
אז בשביל לקלוט כאלה צריך מנגנון שלם? ישנם דוודים משוכללים,
זפת אלף-א', כל האביזרים הנחוצים לקליטת היורדים, ויורדים אין,
ולעומת זאת הביט שם למעלה! למתחרה שלנו. יום-יום נופל איזשהו
חייל צעיר או ישיש חסוד שבדרכו לבית-הכנסת נדרס, ואיך לא לקלוט
אותם תחת כנף השכינה? לא מזמן, לפני 40 שנה, הייתה להם
'פרוספריטי'. שמעתי, שאפילו המלאכים שהיו ממונים על הקליטה לגן
עדן, חשבו ברצינות על מרד ודרשו מהבוס הכול יכול, שיפסיק את
המשלוחים, כאן להם כבר כוח והם אינם מסוגלים להשתלט על הבלגן.
אתה יודע מה זה יום, אלף, עשרת אלפים עולים לגן-עדן? אבל גם
ההוא לא יכול היה לעזור להם והוא פשוט הסתגר ב"היכל כבודו" ועד
שלא נפסק המשלוח, לא יצא ממנו, אבל גם אחר-כך לא התערב
בעניינים והשאיר אותם למלאכים הוותיקים, או שלקח למשל את
הסקטור המוסלמי. יא חביבי, איזו נהירה לשם, בלי שליחים ובלי
בזבוז כספים. יום-יום שומעים אנו על בני 16-18 העולים לשמיים
ומגיעים בהדף מכוניות-תופת, ישר לגן עדן של אללה. הכל מוכן שם
ולעולים יש אפילו מפתחות מוכנים לשיכונים שלהם. אם זה יימשך
כך, בטוח אני שבעוד זמן קצר יפרוץ סכסוך בין אללה, שכוחו בזמן
אחרון עלה, לבין אלוהים שלכם, בדבר הרחבת גבולות ה שטח לטובת
המוסלמים, המקדשים את שם אללה. אגב מקדשי שם, האם אתה דתי?"
"לא!"
"האם אתה שומר מצוות?"
"תלוי מה אתה מגדיר במושג "מצווה". אם אתה מתכוון ל"לא תרצח"
או "לא תגנוב" ו-"
"לא... יא אדם, נוסף לכך אתה בור ועם הארץ. מה עניין עשרת
הדיברות למצוות? מה אני, רבי או חכם בשי, שאלמד אותך שכל
יהודי, אם הוא מתקרא יהודי, עליו לשמור על תרי"ג מצוות... 613
מצוות ולא פחות וכל מצווה חשובה. נו באמת, למה הגענו, ש'שכחש'
יצטרך לתת שיעור בתורת המצוות..."
"מה זה 'שכחש'?"
"שכח"ש, אדוני הנכבד, זהו שליח כוחות השחור. אני, עליך לדעת,
הנני בסך הכל שליח אחד מני רבים, הממונים על המזרח הקרוב.
בדרך-כלל בביתי עסקתי בהסקה המרכזית ואחר כל הועליתי לפיקוח על
מערכת הדוודים. אגב הדוודים, שני קניבלים, כלומר אוכלי אדם,
עומדים סביב לדוד מים רותחים, שבהם עומד מלח אמריקאי, שנמשה
מתוך הים אחרי שספינתו טורפדה. אחד מהם ניגש לאמריקאי המתבשל,
טועם את לחיו ואומר: "הבשר יותר מדי מלוח!" חא... חא... חא...
נו, זאת רק בדיחה, שמספרים אצלנו פועלי הדוודים. כשאנו מקשיבים
לרדיו שלכם וצופים בטלוויזיה, אז אנו פשוט צוחקים, כשנזכרים,
איך אנשים פחדו מפני יום הפירעון, בו נשליך אותם לעולם שכולו
אש וזפת רותחת."
מוסריות שדים לעומת בני אדם ובוראם
פעם שאל אותי 'פילוסוף' אחד, בטרם הוריש לי את נשמתו: "אני
רוצה לדעת את האמת, ולא אכפת לי, שתהיה אכזרית ביותר, ועליך
לענות לי בכנות: האם יש גיהינום או אין? עניתי לו בלי כל
היסוס: "יש!" "ואיך הוא?" שאל אותי בקול רועד, כשפניו
מחווירים, כמו סיד."מצחיק", עניתי לו. כן ידידי, היום, אחרי
תאי הגזים והמשרפות של הגרמנים, ערימות נעליים, משקפיים,
שיערות, הכל ממוין, מסודר בצורה מדעית, יסודית, גרמנית; היום
אחרי הירושימה ונגסאקי של האמריקאים, שבן-רגע הפכו לאבק שתי
ערים עם הנשים, הזקנים והילדים שבתוכן, ומה שנשאר סובל עד היום
מקרינה ומסרטן; היום אחרי מה שעוללו ה"חמרוג" בקמבודיה, בוני
פירמידות מגולגולות בני אדם; או הרוסים באפגניסטן; או מה
שעושים ערבים לערבים בלבנון ובגדה ל"משתפי הפעולה עם הציונים",
הגיהינום שלי מצחיק, כמו סיפורי המעשיות של הסבתות על "הכיפה
האדומה והזאב". כשאני רואה מה שאתם בני האדם עושים ולאלה
הישגים הגעתם, איך לענות בני אדם אחריך, שלא חטאו ובוודאי לא
ילכו אחרי מותם אלינו, הייתי שולח את לוציפר הגדול להשתלמות
אצלכם. שיראה, איך פגז עושה חור קטן בטנק, והאדים הרותחים
שיוצאים ממנו מדביקים את היושב בטנק לקירותיו, והופכים אותו
לתמונה. הייתי רוצה לראות אם מישהו מהמדור שלנו, בעל זנב מחודד
וקרניים, היה מסוגל לגרד את הגווייה מהקיר ולשיר באותו הזמן
שיר על "האיש שבקיר". אתה יודע, מה אמר לי החייל שעסק בעבודה
זו? "אם אני לא אקח הכל בצחוק, אני אשתגע!" נו, די דיברתי...
זה בא, כשמישהו חי אלף שנים או יותר... תאמין לי, חיי נצח הם
חרא!"
"אין לי צורך בחיי נצח, אסתפק במאה... מאה ועשרים, כמו
שאומרים... תאמר לי, מה בדבר הידיעות המתפרסמות על האנשים
החיים בהרים גבוהים ומגיעים לגיל מופלג? האם לפי דעתך יש משהו
בזה, כלומר אם זה מוכח?"
"בלוף! עורבא פרח! צ'יזבט!"
אז כל מה שכתבו שבקווקז או בטיבט ישנם אנשים החיים יותר ממאה
שנים, זה רק ברווז עיתונאי? אני בעצמי ראיתי צילום של זקן, בן
120, שעדיין רוכב על סוסו. הוא חי בקווקז ו..."
"קווקז? הנה לך דין וחשבון של חוקר רציני, פרופסור, בעל תארים,
שניסה לאמת את הסיפורים האלה. אתה קורא אנגלית, לא כן? האמת
היא, כותב שלמרות ששמו לפניו בכל עולם המדע, לא הרשו הרוסים
להיכנס לקווקז. כי שם בטח מוצבים או מייצרים הטילים
הבין-יבשתיים. ולטיבט ענו לו הסינים במילה סינית אחת: נייט!
ייתכן שהם חשבו שהוא מרגל אמריקאי, ומי יודע מה הם מייצרים
בתוך המנזרים שמהם גירשו את כל הלאמות הפאראזיטים, שאף פעם לא
עבדו ולא שמעו על השילוש הקדוש: מרכס-לנין-סטאלין. לכל עובדות
אלה על האנשים המאריכים לחיות בהרים גבוהים, צריך להתייחס
בזהירות. כי אם הרים גבוהים, למה לא שווייץ? טוס לשווייץ
ותתיישב על מון-בלאן ואז ישרוד גופך כמה מאות שנים, לאחר
שיתגלגל לאיזו תהום והקרח ישמור על גופך. אחרי הכל, רק גופך
חשוב לך ולא הנשמה, שאתה מוכן למכור אותה לי, לו רק רציתי
לקנות ממך ולרמות אותך, כפי שעושים חברים שלי, המבטיחים
חיי-נצח ושאר ירקות תמורת חתימה פשוטה על המסמך החתום הדם
מהאצבע המורה שלך. אבל אני, יא חביבי, יש לי מוסר שלי ואם אני
מבטיח - אני מקיים. לו ביקשת ממני שאחרי שתבוא לסקטור שלנו,
שאסדר אותך בדוד עם זפת מזוקקת-סטרילית, הייתי יכול לארגן לך
זאת, שם יש לי קשרים טובים... אבל חיים ארוכים..."
"אז איך תסביר מה שכתוב, שאבותינו הראשונים, בני אדם הראשון,
חיו קרוב ל-1000 שנים?"
"כאן עליי להבהיר לך, שכבר הרמב"ם קבע שלא כל דבר שכתוב בספר
'בראשית', צריך לקבל באופן מילולי. מי מאיתנו יודע מה היה אורך
השנה בימים אלה ולאיזה סוג של שנה נתכוונו. אנו מכירים שנת
שמש, שנת ירח, שנת אור, שנת תקציב ו... אולי שנה שלהם הייתה
שבוע? אנו יודעים שהפרעונים היו מגיעים מקסימום ל-40 שנה, אולי
גם פחות."
"אז מה, אז אין אפשרות לבלום או לכל הפחות לעכב את תהליך
ההזדקנות?"
"אמנם קיימת אפשרות כזאת..."
"קיימת? אז מדוע אתה מפטפט בלי הרף ולא אומר לי? הרי לשם זאת
קראתי לך ולא כדי לערוך סימפוזיון פילוסופי, שכל מי שיקרא את
התקציר שלו, יירדם תוך פיהוק רחב."
"גמרת? אז עכשיו תקשיב. לו היית חולדה, יכולתי לעכב בקלות את
תהליך ההזדקנות שלך."
"חולדה?!"
"כן, חולדה. אכן במעבדות שלנו הגענו לגבי חולדה לתוצאות
מעניינות מאוד. נתברר, שכאשר מגדלים חולדות בתת-תזונה מבוקרת,
יכולים להעלות את תוחלת-החיים שלהן ב-20 אחוז. חולדות אלה
פיתחו מערכת חיסון של הגוף טובה יותר מאלה, שאכלו במשך 5 פעמים
ביום. היום ידוע לנו, שכדי להעלות את תוחלת החיים של חולדה
ב-20 אחוז, צריכים אנו להכניס אותה למשטר דיאטה.
"ומה בדבר בני אדם?"
"עד כה לא נערך אף ניסוי בבני אדם, אבל מתקבל על הדעת שהתוצאות
תהיינה דומות, אם ימצא מתנדב שיהיה מוכן לקבל על עצמו את
הניסוי להיות את כל ימי חייו בתת-תזונה דלת קלוריות..."
"אני! הנה לפניך המתנדב הראשון. לכל השדים והרוחות, למה אתה
מחכה? נסה אותי! אני אחתום לך, שלא תהיינה לי כל תלונות
ודרישות לפיצויים. כלום! רק נסה אותי."
"גמרת? תוריד את המים! סלח לי על הביטוי הנפוץ כה אצלנו במדור.
הסברתי לך שאני שד, אבל שד הגון..."
"כבר נמאס לי לשמוע את השבחים שלך... או שאתה שד, שאני קראתי
לעזרתי, או מלאך."
"טפו, טפו, אני שד, שנשבע באחורי לוציפר שאעשה כל דבר שאדם
ירצה ממני. אבל השאלה היא, האם אמנם באמת תרצה בכך, אם תהיה לך
סבלנות לשמוע שתי דקות?"
"אתה מדבר כבר יותר משעה!"
"שתי דקות!"
"בסדר. דבר כבר!"
"אכן תפקידם של הניסויים שנערכו בחולדות היה להשיג אורך החיים,
זאת על חשבון דיאטה חמורה. אך מה לגבי בני אדם? נניח שכל חודש
תצום שבוע ימים, צום חמור, ועל סמך זה תוכל לחיות תקופה ארוכה
יותר, אבל אדם שצם, אין לו כוח לרוץ ולפעמים אף ללכת. הוא יושב
או שוכב בלי תנועה וספק אם איזושהי מחשבה יצירתית עולה במוח,
החושב רק על הרגע שבו הנסיין המטפל בו יזין את גופו. קח פאקיר,
שעומד או יושב ימים שלמים בלי תנועה. בדומה לתנין, הקבור בחול
על גדת האגם, נניח שתחיה באופן כזה כמה שנים יותר, אבל האם אלה
הם החיים, שאותם אתה רוצה לחיות? מתקבל על הדעת, שאז תאמר:
"למה לי כל השנים הארוכות, כשאני אינני יכול להיות פעיל כמו
קודם, כשאינני יכול ליהנות מהחיים כרוני וכל חיי עליי להתאפק,
לא לאכול זה, לא לשתות זה, לא לרוץ, לא לרקוד, הכל לא... חייך
הם פשוט כמו מיכל גז. תדליק להבה קטנה, אז הוא יחזיק זמן רב
יותר מאשר אם תדליק להבה גדולה או אף רגילה. הכל תלוי בך. להבה
קטנה וחיים ברמת פעילות נמוכה, כמו בטלנים היושבים על המדרכה,
או להבה חזקה וכמו נביא זה להיעלם מזירת החיים ברגב אש תוך
רעמים וברקים, שכולם יזכרו את היום בו הלכת. הסתכל עליי, אל
תענה לי. קראת לי, נכון. כל עוד אני שליח המתגורר על פני
האדמה, אני חי כרצוני ושותה עד תום את גביע התענוגות, ואינני
חושב שאורח חיים כזה יקצר אף לי את אורך שנות חיי. אני יודע,
שכאשר אחזור לשם, אהיה שוב במשטר שהנהיג לוציפר הגדול, ביום בו
מרד נגד שלטון השמיים וקבע את משטר הצנע, בו אין כלום משלך,
מלבד אולי הזנב שלך והקרניים, שקוצצו עד מינימום. לכן אני אומר
לך "חטוף את החיים!", כמו שאמר המשורר הרומי, ואל תספור את
שנות חייך. האמן לי, לולא זה שאני מכיר אותך, הייתי מדביק אותך
במחלה זאת, שקוראים "חיים ארוכים". שתרגיש, כמו זקנה זאת,
שהייתה אחות בבית-חולים ואחרי שיצאה לגמלאות, עבדה בו בהתנדבות
ועשתה מעשי צדקה, כמו מלאך לבן כנפיים, ועכשיו היא שוכבת במיטה
באותו בית-חולים ומדברת, כמו תקליט: "הוא שכח אות לקחת אליו.
הוא פשוט שכח אותי!" אתה יודע למי אני מתכוון? היא הייתה
נותנת, אני יודע מה, שתוכל למות ולא לחיות. זה נקרא חיים, זה?
המוח עדיין פועל וכל הגוף, כמו חתיכת בטון, או... אתה יודע מה?
אם אין לך מה לעשות, קח אוטובוס לפרדס-כץ ותבקר שם את ג'נג'ין
שוקרי, כולם מכירים אותה. זקנה בת 112. הייתי שם פעם עם כל
המבקרים ואיחלנו לה "עד 120 שנים", והיא במקום להודות, שאלה:
"בשביל מה צריך לחיות כל כך הרבה שנים?" היא שוכבת במיטה,
מכורבלת בשמיכה, ראשה בתוך צעיף עבה והיא מריחה מקופסת הטבק
שלה. "הטבק מעורר אותי," היא אומרת, "מעייפות של עומס הזקנה."
האם לזה אתה קורא חיים?"
"אבל אני לא רוצה לחיות 120 שנה בהיותי זקן. אני מתכוון לחיות
שוב צעיר וליהנות מהעולם הזה, בטרם יהיה עליי לעבור לעולם
הבא."
"לא כדאי להאריך את החיים כדי לחיות בעולם הזה. לא עכשיו ולא
בעתיד. פעם היו כולם תמימים וחסודים, ומי שהיה מנוול, היה הולך
ישר לגיהינום. היו רק שני צבעים ברורים: לבן ושחור, וגם גיבור
הספר היה טוב או רע. היום, אם נעביר את כל אלה שמן ההכרח
להעביר אותם לגיהינום, נצטרך אנו בעצמנו לוותר על הדירות שלנו
ולעבור לפלנטה אחרת. שמא תנסה ב"מדור לעולם בדיוני"? שם יש עוד
אפשרות לחיות תמיד צעיר או לנסוע במכונת הזמן בחזרה לעולם
הנעורים. אתה צריך רק קצת דמיון. אני בטוח ששם תצליח, עם
כישרונך למלא עמודי פוליו במכונת הכתיבה. אני, לצערי הרב, אין
לי כל עניין בנשמה שלך ואין לי "הוקוס-פוקוס" של מדענים
וניסויים בהרכבת בלוטות של קופים בגוף האדם לשם חידוש העלומים,
לא עזרו לו מאומה. אם אינני טועה, אז הוא בעצמו חי בסך הכל 84
שנים, גיל שרבים בלי "הוקוס פוקוס" הגיעו אליו, בטרם "שכבו עם
אבותיהם", כפי שאומרים."
"אז אם מישהו זקן כמוני, איננו יכול לשנות מאומה?"
"מה לשנות? את הפעולה של הקטן? או כדי לדעת איך שירות
שדות-הליווי בגיהינום? כזה אתה, 'זקן מסכן, זקן מסכן, עדיין
רוצה עוד לזיין!' כמה אתה שקוף ומגעיל! האם לשם זאת הצטרכת
להזמין את כל הספרים האלה ולהזעיק אותי באמצע הלילה ועוד
להבטיח לי את נשמתך? במה אתה שונה, אדוני הנכבד, מהאיש הזה
ברחוב, המבקש רק פיצי של אבקה לבנה תמורת נשמתו? האם אין כבר
בתל אביב עשרות חנויות לאביזרי מין, שבהן אתה יכול לקנות בעד
כמה שטרות ולא נשמה, אבר מלאכותי, מכני, המסוגל לפעול על-פי
רצונך כמה זמן שתרצה ולספק בו את הנימפומנית הנלהבת ביותר? מה
אני בעיניך, סנדלר? מנתח פלסטי? ואני עוד מבזבז עליך את זמני
בנושאים פילוסופיים ואף לרגע קט לא עלה על דעתי, שבמשך כל הזמן
הזקן הזה חושב רק על 'זה'!''
"גמרת? אמנם אתה רק שד מן השורה, שכל הנורמות המוסריות שאנו
מכירים רחוקות ממך והלאה, אבל בכל זאת אולי תסביר לי את
העובדה, שאם אנשים זקנים מביעים תשוקות, רגשות וצרכים זהים
לאלה של הצעירים, מביט עליהם העולם בסלידה. ואפילו אתה, שכל
התשוקות של בני האדם שאתה בא איתם במגע, לא זרות לך, נדבקת
מההשקפות שלהם... אגב, מה שאני אומר נאמר כבר לפניי בצורה יותר
חזקה ומשכנעת. אינני יודע אם שמעת פעם על הסופרת הצרפתית סימון
דה-בובאר, שעוררה סערה בעולם הסנובים, כאשר תיארה בספרה
"הזדקנות" את מצבם האמיתי של הזקנים ואת יחסו של העולם הנאור
ובעל האמצעים הכספיים אליהם. אך לשמוע זאת ממך, שלא פעם נתקלת
באיש בא בימים, שנאלץ היה עקב לחץ קהל להדגים מידה של שלווה
מרוממת, לא הייתי מצפה לכך. בטוחני שבמשך חייך הארוכים הכרת לא
פעם בני אדם בגילי, שליבם סער והם היו בעלי תשוקות, כמו
צעירים, שדחקו את הזקנים מחוץ למחנה האדם."
"כל זה אתה מספר לי, לבעלזבוב החכם מכל השדים והיודע נפש האדם
הצעיר והזקן, כמו את זנבי המוסתר במכנסי הג'ינס. באמת גילית את
אמריקה, אבל לידיעתך, אני אינני פסיכיאטר ולא רבי. אני נוצרתי
וחונכתי כדי לשלול כל רגש. 'אני הוא הרוח, השולל תמיד,' מכריז
מורי מפיסטו. לולא התחייבתי לשמור על סודו של כל לקוח שאיתו
אני בא במגע, יכולתי לצטט לך עשרות מקרים של גברים, שחיפשו
אצלי עזרה בעקבות המריבות המשפחתיות בנוסח 'מי מפחד
מווירג'יניה וולף?' גברים שחיפשו אושר חדש או נעורים חדשים
בחיק נשים אחרות, אף הן נבגדות על-ידי בעליהן. ברור שהאישה
המסכנה, שמיררה לבעלה את החיים, מרגישה את עצמה מוזנחת. הוא
מצידו סובל מרגשות-אשמה וכשהחיים שלהם הופכים לפי התסריט הידוע
והמוכר לגיהינום, הוא קורא לעזרתי, שאתיר את הפלונטר. וכולם,
בלי יוצא מן הכלל, מדקלמים אותו המונולוג. ממש שבלונה מצחיקה.
הכה רגע. הנה רשמתי לי משפט מתוך ספרו של ד"ר אדמונד ברגר 'מרד
הגבר המזדקן': "אני זקוק לאישה, להערצה, להערכה, לאהבה, למין
ולנעורים. כל זה נשלל ממני, כי אני נשוי לאישה מזדקנת, חולנית
ונרגנית, המתלוננת כל היום. מי ייתן ואוכל להיפטר ממנה ולהתחיל
בחיים חדשים, עם אישה אחרת."
"אישתי זכרה לברכה, נפטרה כבר לפני כמה שנים ומה לעשות, אם אני
עדיין מרגיש שאני עדיין מזדקק לאישה וחש אותן התחושות, כמו גבר
צעיר."
"יפה, הבינותי אותך, אבל לשם זאת לא צריך את בעלזבוב. אחרי הכל
אינני שדכן. לשם זאת די לך לעלעל בכל עיתון במדור 'קשרים' ואני
בטוח שתמצא מיד אחת שתהיה מוכנה, אם יש לך דירה יפה ודמי
גמלאות אחרי מותך, לחמם אותך, כמיטב יכולתה, במיטה. אגב, כדי
שלא תחשוב עצמך לסוטה, יכול אני לבשר לך שתחושות דומות מצויות
גם אצל אישה מזדקנת, כמו אצל שרה זאת מהתורה שלכם, ש"חדל להיות
אורח בנשים". התברר, שדווקא אחרי מנופאוזה גופן מזדקק להסלמת
הפעילות המינית. אינני צריך לספר לך על קיסרית רוסיה, קאטרינה
הגדולה, שאימפוטנטים זקנים היו מספרים עליה מאות בדיחות גסות,
וכריסטינה מלכת שוודיה, או הסופרת מדאם דה-שטאל. מספרים שפעם
נשאלה הנסיכה מטרניך באיזה גיל חדלות התשוקות לייסר את האישה,
והיא ענתה מייד: "אינני יודעת. אני רק בת שישים ושלוש." אתה
רואה, אלה היו נשים ולא גברים, ולא בזבזו את חייהן תוך רחמים
על עצמן."
"את התשוקה שאני חש, הזכרתי דרך-אגב. עם תחושות אלה, שהן
מצחיקות בעיני דעת הקהל, השלמתי כבר מזמן והרחוב אינו מעניין
אותי. נחזור לנושא שלמענו קראתי לך והצעתי לך מה שהצעתי: חידוש
הנעורים, ואם אינך יכול לבצע זאת, אז לכל הפחות הארכת שנות
חיי, בלי תופעות לוואי הקשורות בגיל מתקדם, כדי שאוכל להשלים,
לפי התוכנית שקבעתי לי, את יצירת חיי שבה התחלתי. אם אינך יכול
לספק לי זאת, אנא שחרר אותי מנוכחותך והרשה לי לאוורר את החדר
ולטהר את האווירה."
"רואה אתה, בעסקה זאת שאתה הצעת לי יש שני צדדים, ואני אינני
נוהג אף פעם להסתלק בטרם אסגור את העניין עד הסוף."
בעל זבוב מפליא בידיעות בספרות ואמנות
"ועכשיו תקשיב היטב לדבריי, תרח עלוב, הנושא את שנותיך כמו שבר
בין רגליך הכושלות. אם יהיה לך קצת מזל, תוכל גם אתה להתענות
עד 84 ואולי אף יותר. הנה, מונטפיורי הגיע בלי עסקה איתנו לגיל
101, ובהיותו בן 90 ערך עוד טיול במרכבת הזהב שלו לארץ-ישראל.
והצייר שאגאל או הפסנתרן ארתור רובינשטיין, שכל ימיו רק ישב על
יד הפסנתר, עבר את ה-90 כמו כלום. הייתי בחגיגת יום הולדתו
ושמעתי איך הזקנצ'יק מביע את דעתו כי העיקר הוא 'לחיות בצורה
אינטנסיבית'. ברור, שהוא נעתר לבקשתנו וניגן, ואחר-כך הרים את
פניו הדומים לפני הציפור והצהיר בקול חגיגי: "רבותיי, כל יום
הוא היום המאשר בחיי. מעולם לא פגשתי באיש כה מאושר כמוני,
ובגיל 90 זו הצהרה חשובה. לגביי, הדברים נראים כל פעם בצורה
שונה, חדשה, כאשר אני מנגן קטע בפעם המאה וחמישים הוא תמיד
חדש. וייתכן כי זאת הסיבה, שאני דבק בחיים."
"טוב, אבל אני לא רובינשטיין, ואני כותב וכותב ואיש עדיין לא
שמע עליי בחו"ל. והרי עברתי כבר את גיל ה-70."
"הא..." התעורר בעלזבוב (או מה שמו), "בפרסום חשקה נפשך? את זה
אני יכול לתת, ואל תדאג לגילך. היצירות הטובות ביותר נכתבו
דווקא על-ידי סופרים אחרי גיל 70. חכה, רק אוציא את הפנקס שלי
ואמסור לך את כל הפרטים... הנה!"
טולסטוי כתב את 'התחייה' שלו כשהיה בן 71 כמוך, וגיתה, שמעת
עליו, אתה יודע מתי כתב את החלק השני של 'פאוסט'? בגיל 83! זמן
מועט לפני פטירתו... ו..."
"יפה, אבל גיתה היה כבר מפורסם לפני שכתב את 'פאוסט'...
וטולסטוי, מי לא ידע אותו בטרם כתב את 'התחייה'?"
"יש משהו בדבריך," הסכים איתי בעלזבוב, "איך אמר קלמנסו
(1841-1929, מדינאי צרפתי, רופא ועיתונאי, רדיקל, ראש ממשלה,
'נמר' וכן הלאה): "כדי לחיות מאה שנים, צריך מוקדם מאוד להתחיל
לחשוב על כך?" הבנת את הרמז? אם עד עכשיו אינך מפורסם, האם אתה
חושב שאם אוסיף לך עוד כמה עשרות שנים, תגיע לשלמות בכתיבה,
שעד עכשיו לא הגעת? אם אתה חושב על פרסום, אז מה חשוב לך הגיל?
אתה יודע בן כמה היה מוצרט כשמת. וולפגאנג אמאדיאוס מוצארט
נולד ב-1758 והשיב את נשמתו ב-1791. הוא היה בסך הכל בן 35,
שלושים וחמש, אך הוא הספיק לכתוב כ-600 יצירות. כשהיה רק בן 3
ניגן על צ'מבלו, בן 5 כתב יצירות. אני לא מאחל לך חיים כמו
שלו. הארכיבישוף של זאלצבורג, עיר שקבעה היום את ביתו כמוזיאון
מוצארט, נהג עמו בגסות וגירש אותו מתזמורתו. קראו לו, נדמה לי,
הירונימוס, ומיד אחרי מותו לקחנו אותו בכבוד גדול לגיהינום
שלנו. אני מתכוון לארכיבישוף ולא למוצארט. למוצארט היה כבר
גיהינום בחייו. הוא מת כמו כלב, בלי בית, ואף אחד לא ידע איפה
קברו אותו. אבל מי לא מכיר את מוצארט, מי לא מנגן אותו היום?
מוצארט! גם כן בלי חיים! ושילר, גדול משוררי גרמניה, שמעת
עליו? מרי שטוארט, וילהלם טל, האודה לשמחה, זאת ששרים אצל
בטהובן. איזו שמחה! מת בגיל 46 בוויימאר, כשהיה מלקק בלי הרף
לגיתה, הדוד העשיר, ומבקש ממנו כמה גרושים למחייתו. למה אני
מספר לך כל זאת? כדי שתדע שלא הגיל קובע. יכולתי לספר לך על
ואן גוך ועל סוטין ועל מודיליאני, איך הם סבלו ועל חייהם
הקצרים. אף אחד מהם לא ביקש עוד לחיות והיום תראה, בכמה
מיליונים מוכרים את יצירותיהם... הם מפורסמים, ועוד איך, אבל
רק אחרי מותם והם אינם יודעים זאת."
"אז כל הסיפור הזה עם פאוסט הזקן והיותו אחר-כך צעיר, זאת היא
סתם המצאה?"
"זאת לא המצאה. זאת היא עובדה בדוקה, אך אנחנו, ידידי,
מתקדמים. פעם יכולת לתת לפאוסט כזה שקית עם אפרודיזיאטיקה,
בקבוק יין ישן והזקנצ'יק היה חדש, כמו אף פעם. הוא היה מביט
לתוך הראי ורואה בחור צעיר, יפה, מושך. אגב האם הסתכלת פעם
לתוך הראי ואמרת אל עצמך: 'כמה אני מכוער! כמה אני זקן'?"
"לא פעם אחת!"
"אז אתה לא נורמאלי, אמרתי לך, עליך לגשת לפסיכיאטר ואני רק
מבזבז את זמני היקר עליך. רוב בני האדם נכנסים למקלחת, פושטים
את בגדיהם וכאשר ניגשים אל הראי, מנפחים את חזם, מכניסים את
כרסם, מותחים את שריריה המנוונים ושרים בחדווה אריה מ"קארמן".
כולם רואים בראי בבואה של אדם צעיר עדיין ואפילו מושך. למה
לא?"
"אבל איך יכלה גרטכן להתאהב בזקן כזה?"
"מה הבעיה? קצת היפנוזה, קצת אבקה לתוך המשקה. איך אתם אומרים?
מסממים אותה. וחוץ מזה יש אלף צעירות, נחמדות המחפשות בגבר
אבא, המעדיפות פאוסט על צעירים משעממים. אתה חושב, שכל הצעירות
ששכבו עם פיקאסו, חשבו על כך שהוא יוריש להן את התמונות, השוות
מיליוני פראנקים? או זאת שתמיד מלווה את רובינשטיין? שטויות!
יכולתי למלא לך אנציקלופדיה של בנות טיפש עשרה שרצות, כמו עש
לתוך אש, אחרי זקנים לא מגולחים, הולכים יחפים, תימהונים,
הקוטפים בהנאה את הפירות שזה עתה הבשילו."
"כלומר כל זאת הייתה רק אחיזת עיניים זולה?"
"איזו אחיזת עיניים? מדע! ניסויים מדעיים. היום המדע שהתקדם
בהרבה קובע, שכל אדם נול מיומו הראשון עם כתובת ברורה: 'אנו
מברכים אותך ביום הולדתך ומודיעים לך, שנותרו לך עוד 53 שנים,
רק, ולך ילדתי 62, ואתה אדוני הצעיר, אל תדאג, אתה מסוגל לחיות
82 שנים.' כך כתוב בגנים שלו, שאתם הוא נולד. פעם קראו להם
ג'ינים. הם היו גדולים, מגושמים ולפעמים טיפשים, עד שאדם פיקח
הצליח אחד מהם להכניס לבקבוק. עם התפתחות המדע, הוקטן מימדם,
כדוגמת המחשבים, והיום הם יותר קטנים מג'וק בקומפיוטר', וכל
אחד מכיר אותם בתור 'גנים'."
"ואין המדע שלכם מסוגל לשנות את גזר-הדין?"
"המדע - לא, אך האדם כן יכול..."
"?!"
"נניח שנקבע לבן-אדם מכסה של 82 שנים. יפה. והנה בהיותו בן 19
או 20 הוא נשלח לחזית וחוטף כדור בלב או בראש וסוף ההצגה.
הגנים מפסיקים לפעול ואין למי להוריש אותם. או שהוא נוהג
בזהירות במכונית ולפתע באה לקראתו מכונית משא, שנהגה איבד את
השליטה על ההגה (ככה אתם קוראים לזה) ומיד מעבירים גווייה
מרוסקת למכון הפתולוגי. או שהוא מטפס על הצוקים צועד על השביל,
אבן מתדרדרת מתחת לרגליו ופיו, הוא נופל לתוך התהום. או בהיותו
צעיר מגיש לו איזה 'פושר' בדמות 'חבר טוב' סיגריה עם חשיש או
עם חומר אחר ובמשך הזמן רואה הנער 'כי טוב' והוא מתמסר, שודד
כסף, חוטף כדור או נרקב באיזו סמטה ומבקש ממני 'פיצי-פיצי'
תמורת נשמתו, וכן הלאה וכן הלאה..."
"עכשיו אני יודע, למה קראו לך 'שטן'. אתה באמת שטן, אף על-פי,
שאינך יכול להציע לי מאומה. פעם היה השטן מפתה איש חסוד ותמים,
כדי שיסטה מאורח חייו ויטעם את טעמו המתוק של החטא (בודהה,
ישו) והיום אתה פתאום הפכת למטיף ישועי, מעין סאוואנארולה
ובמקום לפתות אותי, אתה פתאום מזלזל בנפש ומראה לי, שכל מעשיך
הם פשוט אחיזת עיניים, כמו קוסם זול המופיע בשווקים, בולע אש,
חרבות, מוציא שפנים מהצילינדר..."
"אני מעולם לא אמרתי לך שאין גיהינום. חי לוציפר שהוא קיים ואש
בוערת בו, כמו בלוע של סטרומבולי... אני רק אמרתי, שאדם מסוגל
ליצור כאן על האדמה גיהינום משלו, איום יותר, ואין לו כל צורך
לחשוש מפני הגיהינום ששם."
"אהה, עכשיו תפסתי את מהלך מחשבותיך וכוונת פטפוטיך. אתה רוצה
להרוס אותי על-ידי הגיון, מה? אם הגיהינום איננו כפי שאנחנו
במשך מאות בשנים תיארנו לנו, והוא העונש לכל אדם החוטא, אז גם
גן-עדן שבו מולך ההוא, הטמיר, הגדול והבלתי ידוע, בלוויית
מלאכים וקדוש כל האומות - איננו! או שהוא איננו, כפי שאנו
חושבים, ולכן מוטב לנו לחפש לנו גן-עדן עלי אדמות. האם לא זאת
המסקנה?"
"הבט ידידי, אני רואה, שהייאוש מחדד את מוחך, מצד אחד אתה צריך
לשמוח, שתאי המוח שלך לא הסתיידו לגמרי, מאידך גיסא המסקנה
שלך, לצערי הרב, היא לגמרי מעוותת. אני אינני תיאולוג, טפו,
טפו, האמת רחוקה מהם. המקצוע שלי וכן מעמדי קבעו שאעמוד מצד
השני של המתרס, באופוזיציה, כפי שאתם קוראים לזה, ואז תחשוב
אותי לסוחר זול או רמאי קטן. יכולתי בלי כל קושי לזכות בנשמתך
ותמורתה לתת לך מה שכל מתווך מציע לך. ואם אחר-כך היית רואה
שלא קיבלת מה שרצית או מתאכזב מכל העסקה, יכולת "לחזור
בתשובה", כפי שנוהגים רבים, אך עד שהיית משכנע את בית-הדין
למעלה, היינו כבר מעבירים את נשמתך המכורה לתחום שלנו, ומשם
אפילו ההוא אינו מסוגל להוציא אותך, כפי שלא היה מסוגל להוציא
ממנו מיליוני יהודים, שהתפללו אליו ושרו בהתלהבות "אני מאמין"
עד הרגע האחרון, גם כשדלת תא הגזים נסגרה אחריהם. אך כדי שלא
תראה בשיחתנו בזבוז זמן ושהכל אצלנו רק שחור, אוכיח לך שגם
בעולמנו קיימת הגינות, אולי אפילו יותר מה שאצלכם. אתן לך משהו
לגמרי חינם, בלי כל תמורה. נקרא לזה לזכר שיחתנו, שאולי פעם
יהיה לה המשך. תן לי רק רבע שעה, כדי שוכל לקפוץ למחסן שלנו
ואני מביא לך את המיתקן החדיש ביותר של מ.מ. מתוצרת שלנו."
"ומה טיבו של מ.מ. זה?"
"מ.מ. מכניס לתוך חייך האפרוריים מציאות חדשה, אמנם מדומה, אבל
אחרי שתרכיב את המשקפיים ותחבוש את הכפפה, היא לא תהיה עוד
מדומה. תוכל לפי רצונך לנדוד בג'ונגלים של אפריקה ולחוש את
קירבת חיות הטרף, לשמוע את הטאמטאמים של שבטים פראים, או אם
רצונך לרהט את חדרך הדל, כמו ארמון של מהרג'ה ולארח בו את
הנשים היפות ביותר בעולם, תוכל אם תרצה..."
"אבל את כל זה אני אחוש ואראה, כל עוד המשקפיים יהיו עליי ואני
אתמרן בכפפה זאת כל מיני תנועות ילדותיות. ואחרי שאוריד את
המשקפיים, אהיה שוב אדם זקן ומבודד, היושב בחדרו הדומם. נכון?
מה אני בעיניך, ילד הרודף אחרי צעצוע חדש? אני רוצה להיות
צעיר, כמו שפעם הייתי ו... אדרבה... האם אחרי שארכיב את המ.מ.
הפלאי הזה, אוכל לחזור לנעוריי, לארץ בה הייתי ילד? נער בלי
דאגות, בלי..."
"לא ידידי, לא תוכל לחזור לנעוריך ולעיירה שלך הפרימיטיבית,
כפי שרואים אותה בתמונות של שאגאל. ה-מ.מ. עדיין אינו יכול
לספק לכל פרט את נעוריו על הרקע שהיה לו. כדי שהתכנות שלנו
יוכל להכין לך סצנריו כזה, עליך להיעזר בעשרות פסיכולוגים
ומהפנטים, שישחזרו כל פרט מנעוריך, אומנים, היסטוריונים, ואחרי
הכל תקבל תמונה מלאכותית, מציאות מדומה, אך היא לא תבטיח לך
נעורים ורק אשליה. ואינני יודע אם הבוס יסכים להיכנס להרפתקה
כזאת, שתספק רק לקוח אחד ולא מתאימה לכלל הלקוחות, כפי שה-מ.מ.
במצבו העכשווי."
"אבל לי אין כל צורך באשליה ובמציאות מדומה. אני מסוגל עדיין
בעזרת דמיוני, בלי הבוס שלך, לבנות לעצמי מציאות מדומה. די לי
רק לעצום עיניים ולהעלות כל תמונה שתחשוק נפשי."
בעל זבוב נדיב מעניק לגלילי את הנעורים ללא תמורה
"אני רוצה לזכות בנעורים! בנעורים! אתה מבין אותי, שד המפטפט
בלי הרף ומסריח!"
"אין כל צורך לצרוח ולהעליב אותי. אחרי הכל לא פגעתי בך במאומה
ולא אני שנטלתי ממך את נעוריך. אבל הנה צץ במוחי רעיון,
שלוציפר בעצמו ובכבודו העביר אותו אליי ברגע זה. רצונך
בנעורים, נכון? יפה, תקבל אותם! אבל לא נעורים של מישהו, אלא
נעוריך בלבד. תקבל אותם בחזרה, בדיוק, כפי שהיו. אתם הרי תמיד
אומרים: "הו, לו יכולתי לחיות את חיי מחדש!" אז אני אאפשר לך
זאת, איך אני? הנה אני כותב לך פתקה עם מספר הטלפון של
ממד"ב..."
"ממד"ב? השתגעת, זאת היא מחלקה למדע בדיוני!"
"אמנם היא לא במדור שלי, אך אם יהיו לך בעיות, תגיד להם, שאני
המלצתי עליך, או תגיד להם מיד ש'בלזי' (כך קוראים לי כל
חבריי!) נתן לך את המספר ושהוא המליץ עליך. אם יהיה לך מזל
ויספקו לך ממד"ב, כלומר מכונה למסע דמיוני משוכללת, תוכל
להגשים את חלומך בלי למסור את נשמתך, שאין לה כל ערך בשוק
בימים אלה. אם תהיה כבר שם, תבקש מהם, שיציבו אותך על הפלאנטה
ריטורנה. היא המתאימה ביותר בחינת הלחץ האטמוספרי, אוויר
ובכלל. תחילה יהיה לך קצת מוזר, אבל אחרי שתצא למסע, תרגיש
עצמך, כמו בבית. ורק דבר אחד עליך לדעת. אין כל סיכוי להמשיך
במסע קדימה. אפילו אם תרוץ כמו נורמי הגדול, או אם תקיף בריצה
עשרים פעם את המסלול, או תרוץ חצי עירום בערב ברחובות, או שתלך
לאט לאט, בזהירות - היינו הך. הדרך בה התחלת ללכת מהיום שבו
נולדת, תמיד מובילה מטה-מטה אל... החידלון. יש רק אפשרות אחת,
אפשרות בדוקה על-ידי כל הברנשים בגילך. לא להתקדם! הפנה מבטך
באהבה אחורה ותתחיל לסגת אל העבר צעד אחרי צעד, בצורה שאיש לא
ירגיש במעשיך, עד שתגיע לגיל העשרים, לתקופת הנעורים הטובים
והיפים. ועתה בטרם אפרד ממך, מצווה אני עליך, עצום את עיניך
והחל לספור כמוני בלחש: שבעים... שישים ותשע... שישים
ושמונה... שישים וש... שי... ש..."
"שישים... בלזי היה לי נעים... חמישים ושבע... חמישים ושש...
אתך ל-ה-פ - גש... אך ספק אם... חמישים... תוכל או-תי ל-הר -
דים...
"אל תדאג ידידי, רק ספור... ספ... ס... סס... אני נפרד ממך...
לעת עתה... אולי עוד ניפגש... ש... שש... לילה טוב...
תיששששן!! וכאשר תשוב מארץ הנעורים ותתעורר, אל תפרוץ בבכי
היסטרי, שבינתיים איבדת כמה שנים, שיכולת לנצלן לבילוי,
לטיולים, לראות בפעם האחרונה, כמה העולם הזה, שבו אתה חי, יפה.
זכור, שאני הזהרתי אותך ואתה ביקשת זאת. ועתה אני ממלא את
רצונך. אתה כבר ישן. שקט ושלו, כמו תינוק.
דרך צלחה לריטורנה!" |
