ציפורניים לעוסות נוקשות בעצבנות על השולחן המאובק, מחכה לסוג
של ישועה שאולי תציל אותה מחוסר מעש מושלם אל תוך התאוששות
שמפלסת את דרכה לעוד חיוך מזוייף. מוצאת עצמה מהמרת על כל פרט
שולי בחיים שנראים כעת כל כך מפרכים ועם זאת, משעממים קלות.
רגילה למשא ומתן על מוות וחיים ועכשיו הכל נראה נורמלי מדי,
שולי. היא תעצור בעד כל צעד שיעז לצעוד, היא תבלע כל הגייה
שכמהה לפרוץ את גבולות שפתיה היבשות, עכשיו זה כבר לא יעזור
לדבר. מגששת אחר האמת שלה אבל אין כזאת, היא שוב מגלה את חוסר
העונים בדרך הכואבת. פיות צוחקים ממלאים אותה כעס בלתי נשלט,
בעוד שניות אחדות היא תתעלה על עצמה כמו תמיד אבל בינתיים, תנו
לה כמה עידנים של רחמים עצמיים.