[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו עברי
/
הגבול הדק שבין

היא אוהבת לבוא אלי לפעמים, כשאין לה לאן ללכת יותר, לצנוח
באפיסת כוחות בין הכריות הצבעוניות והשמיכה והסדינים הסתורים.
העיניים שלה קצת עצובות, אבל לא יותר מדי. השפתיים, אבל,
מגרשות כל רושם שמדובר בברייה עצובה שכזו, רואים שהן מקומטות
מהרבה צחוק. העיניים מאופרות הלילה, (משונה ששמתי לב), והפנים
לבנות-שקופות, כמעט אפשר לראות דרכן. לפעמים היא נרדמת קצת
לידי בזמן שאני קוראת ספר או עיתון, או סתם שותה נענע במים
רותחים עם דבש. ויש תחושה באויר, של ציפייה.

אנחנו כבר לא ביחד. גיששנו קצת, לפני לא הרבה זמן, כשהכרנו דרך
חבר משותף, שאמר שאנחנו שידוך המאה. הוא מאלה שגם אם לא מכירים
טוב, יודעים הרבה על סירים ומכסים, וגם קצת על מחבתות. חשבנו
שנהיה זוג. יצאנו קצת. היה מוזר. התחבקנו, התקרבנו והזמן עצר
קצת, והיה זרם חשמלי, חלש, כשישבנו אחת ליד השניה במרחק נגיעה
אבל גם בלי לגעת. חשמל סטטי נעים כזה, שמעמיד את השערות
השקופות על הזרוע, כאילו הן מנסות להגיע בעצמן אל היד השניה,
להשתרג בעצמן עם שערותיה שלה.

זה לא היה זה. לא שהיה רע, להפך - היה מאוד נעים. היא כמוני,
לא מתעייפת מלגעת ולהיות קרובה מאוד. משהו שם לא היה בסדר, לא
לגמרי עד הוסף. מראש לא היו לי ציפיות, וידעתי שהיא אינה יודעת
אם היא כמוני ממש, עד הסוף, או לא, ולא רציתי. להעלות את
הנושא.
דווקא נדמה היה לי שנהנתה, כי כשהיו אנשים מדברים איתנו, היא
היתה מחבקת חזק, ורק אז, כאילו לומר "היא שלי", והיתה צוחקת
הרבה, וסוחבת אותי לכל מיני מקומות. היא אהבה כשמקנאים, ועוד
יותר כשמקנאות. ולמה שלא יקנאו.

אבל משהו היה חסר, ופתאום החיבוקים הממושכים הפכו לקצרים,
והנשיקות עברו ללחיים והחיוכים קיבלו יותר מחד-משמעות. היא
אמרה שהיא פוחד להפגש עוד, וחשבתי שזה הסוף. אבל היא היתה
עקשנית יותר ממני, והיינו מתכתבות, ממש במכתבים דרך הדואר, וגם
קצת בטלפון. היא ידעה שאנחנו מסתדרות מאוד טוב, היא אמרה, אבל
זה שאנחנו יכולות להיות זוג משמים לא אומר ששתינו צריכות את
זה. זרם דק של כאב. אבל אולי דווקא בגללו המשכנו לדבר ולשלוח
מכתבים, קצרים וארוכים, מחשבות. רגשות.

נהיינו חברות טובות כמעט בלי להרגיש. קרובות כמעט כמו זוג
אוהבות, אבל רחוקות מספיק כדי להשאר חברות. ולפעמים, כששתינו
לא שמות לב, מדברות ושוכבות על המיטה, פתאום אחת מאיתנו מתחילה
לנשק קצת על הצוואר, נשיקות נעימות כאלה, רק קצת. בצורה הזו
שרק שני אנשים ששוהים יחד מספיק זמן יכולים לנשק, בעצלתיים. זה
נעים לי, ונעים לה, ואנחנו לא מדברות על זה. התחושה של שפתיי
על הצוואר שלה, שנמתח, תחושה חמקמקה כזו, מתארכת. ולפעמים,
כשעצובות, אני מושכת אותה אליי (או היא אותי אליה), ומתחבקות
עד שנהיה טוב מעט יותר, ואני שומעת את כל קולות הגוף שלה, הלב,
הבטן וכל מה שבין לבין.

וגם עכשיו היא שוכבת על המיטה שלי, בין הכריות והסדינים. הבטן
שלה כהה מאוד משיזוף, חלקה מאוד, שטוחה כמו רצועת חוף בלתי
נראית, טפח ממנה נמלט מבעד לחולצה הפרחונית. ידיי נשלחות
מעצמן, כמו שגרירות של געגועים למה שלא היה, ורצות ללטף קצת את
הבטן הזו, למתוח עוד קצת את הגבול, בנגיעות-לא נגיעות. העור
שלה נעים כל כך. היא לא מרימה את הראש, אבל אני יודעת שנעים
לה, כי נהיה לה עור ברווז.

ואני רוצה עוד לרגע, והידיים מחליקות עוד קצת במעלה החולצה
הפרחונית, ויורדות מטה, לעבר מתניה, ובעדינות מסמנת לה להסתובב
מעט יותר על צידה, ומלטפת לאורך הגב התחתון שלה, ואני רואה
שמשהו בגופה נע לכיווני בלי לזוז, ואיך משהו בה מתעורר, נמתח,
מתכונן, ואני כותבת לה פתאום מכתבים שלמים בידיי עם נוצה ודיו
בלתי נראה על עצמות האגן, נמשכת מטה בלי משים, ולרגע אחד נופלת
הנוצה, ואני נבוכה, נעצרת שם בבטן התחתונה, כמעט עוברת קו
סמוי. פתאום, מודעת לעצמי, אני מביטה בה, פניה עדיין מופנות
הלאה ממני, ואינני יכולה לראות האם משהו השתנה בתוויהן, וידיי
נמשכות מעלה כנמשות ממים סוערים, חזרה אל חוף מבטחים. ואני
נושמת לאט לאט, עוצמת עיניי, מרגישה את הזרם נפרק לאיטו, עברתי
הפעם את הגבול רק לרגע, רגע חמקמק. עד הפעם הבאה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תנו לי ב'!
תנו לי מ'!
תנו לי ע'!

תנו לי ח'!
תנו לי ד'!

אוקיי.
התבלבלתי
מהתחלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/5/07 9:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו עברי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה