אין לך ישוב בעולם, שבטרם היה למדינה מאורגנת, התיישבו בו
היהודים. עם יישובם תרמו מידע שלהם, ניסיון של אלפי שנים בכל
מיני ארצות, מסחר ובכלל תרבות, שהפה במשך הזמן למקומית. אין לך
מדינה שבתמורה לתרומת היהודים, לא גרשה אותם כמה פעמים על סמך
האשמות מצחיקות היום וקיבלה אותם בחזרה תמורת כופר גבוה, שגרם
לירידה כלכלית של הסוחרים בעבר. בפרט הצטיינו בגירושים ספרד
וגרמניה. אחד ממלכי ספרד חשב, איך להחזיר למדינה השכנה חוב,
שחב תמורת השאלת גדוד חיילים מאומן בשעת מלחמה. הפתרון היחידי,
שהציעו הישועים, שגרמו למלחמה היה גירוש יהודים. יום יום ביקר
את המלך הבישוף, לבוש כמו לעבודת אלוהים וצלב זהב גדול שעל
צווארו מוגש למלך לנשק אותו בהכנעה.
"אדוני המלך, חיילי המסדר שלי הם חסרי סבלנות, מתי תחתום על
גיליון שהגישו לך על גירוש סופי וכולל של כופרים מתועבים,
המכניסים מחלות לגוף הבריא של עמנו. חג הפסחא מתקרב והיהודים
מתכוננים כבר לחטוף נער נוצרי ולשחוט אותו, על מנת  את דמו
לערבב עם קמח מצות ארורות. כן, מחכים חסרי סבלנות מטיפים
בכנסיות, כדי לעודד את העם להמריץ עזיבת ארצנו הקדושה."
יועץ המלך, שהקשיב  בתועבה לדברי הבישוף, הזהיר אחרי צאתו של
הבישוף, את המלך:
"אדוני המלך, עבדתי אותך עשרות שנים בנאמנות, את הקשבת לדברי
והנה ארצנו פורחת וכל העם משבח את מעשיך. הוא רק רוצה לגרש את
היהודים, כדי למלא יותר את הכנסיות אף בימים, שהעם עסוק בעבודת
שדה או מפגשים ביריד, שיכול למכור את תוצרתו ולהרוויח כמה
גרושים. ולגבי היהודים ושנאה שהם רוצים להחדיר בך, הרשה לי, לא
בתור יועץ רשמי, אלא ידיד קרוב לך, להגיד לך כמה מלים. איך אתה
כבוד מלכותו. תסביר לעם, מה סיבה פתאומית ליהודים, שהודות להם
כל הארץ פורחת. הם היו הראשונים, שהכניסו מסחר בינלאומי
וספינות שלנו עמוסות  בתוצרת שלנו מגיעות  לארצות הרחוקות
ביותר וכן ספינות מארצות, שלא ידענו על קיומן מגיעות אלינו עם
תוצרתן. לגבי התנהגותם כמו אזרחים בעצמך שיבחת אותם. בהתחלת כל
חודש ממהרים למשרדי מס ההכנסה ובליווי ספרים שלנו  מכניסים
לאוצר המדינה מסים. לגבי מוסריותם, הרי אתה זוכר מקרה,
כשציווית לסגור את כל החנויות היהודיות, כי סוחרים נוצרים
התלוננו, כי הם מורידים את מחיר הסחורה, בכדי לפגוע במסחר
שלהם. דבריהם הגיעו לבישוף ומבישוף אליך ובו במקום החלטתם
לסגור את החנויות היהודיות. ואז פושט יד עלוב השליך את עצמו
תחת הסוס שעליו רכבת עם פמליה כל בוקר וצווח: "לא אזוז מכאן,
תדרוס אותי, אך תפתח שוב את החנויות של היהודים!" הוא נאסר בו
במקום ובחקירה סיפר על  נדיבות לבו של סוחר יהודי, לאחר שסוחר
נוצרי גירש אותו  בבעיטות מחנותו. לרגל החג רצה לקנות כיכר לחם
וחתיכת נקניק, מבלי לדבר כבר על בקבוק יין. אחרי הנוצרי נכנס
לחנות של  ז'קו היהודי. ז'קו הוריד מהאצטבה כיכר לחם וחתך
חתיכה  מהנקניק והודיע לו: "זה יעלה לך 15 גרושים" הוצאתי את
המטפחת שבה ארוז היה הכסף שאספתי והתחלתי לספור. היו   שם רק
13 גרושים. אמרתי  לו: "תן לי רק חצי לחם וקצת  מהנקניק"? הוא
הגיב: "בגלל 2 גרושים, אני אהרוס את שמחת החג שלך? אני מכיר
אותך. מיד כשתצא מהחנות תבלע חצי כיכר, כי יומיים או יותר לא
אכלת מאומה והמחצית השנייה והנקניק תארוז היטב בבד למחר, לבוא
החג. קח את הלחם כולו ונקניק וכשתרוויח  קצת כסף תחזיר לי.
הייתי כה מאושר, שסיפרתי זאת ליתר חברי, מהו לב היהודי ואחד
המקנא בי מסר מיד על נדיבות זאת בצורת הורדת מחירים אצל יהודי
לכומר אחד תמורת כוס יין, אבל המלך שידוע  בכל האוכלוסייה,
כאיש צדק ויושר חייב  להאמין לי ולפתוח בחזרה את החנויות של
היהודים". כשנודע לך, מיהרת לשלוח כרוז על פתיחה מידית של
חנויות יהודים, למרות שהבישוף איים בחרם מאפיפיור בעצמו, בעד
עזרה כזאת לכופרים. ועוד דבר עלי להזכיר לך. מה תעשה עם הרופא
האישי שלך וכל אנשי חצר, שהוא לא רק סתם יהודי, אלא רבי מפורסם
בכל קהילות ישראל. האם גם אותו תגרש , אם לא ימיר את דתו?"
"רבי אברבנאל? חלילה לי! הו מה  עלי לעשות, כדי לבטל את
הגזירה?"
"תבקש מראש הישועים, שתציע לך כמה שאלות לרבי והיה אם לא ידע
לענות, תהיה לך הצדקה לגרש את כל הקהילה, אבל אני חושש שמה
שראש הישועים ישאל את הרבי, לא רק הרבי, אבל ילד, נער רועה
פשוט ידע לענות  ואז תשתחרר מהלחץ של מסדר הקדושים."
המלך שמע את היועץ הנאמן שלו והזמין  לארמון בחירי השועים,
שיציעו לו, מה לשאול את הרב של הקהילה והיה ולא ידע לענות ,
מיד יגרשו אותו וכל הקהילה שלו מספרד. המוזמנים  המציאו כל
מיני שאלות, שמתפקידן היה להכשיל את הרב. בסופו של ויכוח קולני
התבלטו שתי שאלות, ששום אדם לא היה מסוגל לענות עליהן. אחת
נועזת משנייה ושתיהן  מתקרבות לכפירה.
ישועי בקי בסכולסטיקה של ימי ביניים ושאלות של סופיסטים יוונים
הציע שאלה שכל תשובה הייתה הודעה באי יכולת של בורא העולם  הכל
יכול:
"ידוע לכולם שאלוהים הוא כל יכול. האם אלוהים יכול  לברוא אבן
כה גדולה וכבדה, שהוא בעצמו לא מסוגל אותה להרים?"  בכל מקרה
של תשובה, יתברר שאלוהים הוא לא כל יכול.
השאלה השנייה, שהציע ראש הישועים בעצמו הייתה כולה טעונה כפירה
הן לבני העדה הנוצרית והן יהודית  והתנגדה לכתוב בספרי הקודש,
שהיו יסוד לשתי הדתות: "מי היה לפני אלוהים?" היא לא ציינה,
האם התכוון השואל: "מי היה בעולם?" או בכלל, בטרם היה העולם,
כלומר השמיים הארץ?"
כשהוזמן הרב הראשי לאולם האסיפות של המלך, שהיה מלא עד אפס
המקום בצבא ישועים, שהביאו אתם את דגלים הקדושים, שנפנפו בהם,
כדי לגרש את כוחות השחור, שבטח ירצו לעזור לכופר יהודי ונפנוף
בדגלים הבטיח מראש ניצחון על יהודי, שהעיז לנסות להתגבר על
שאלות שהציעו ראשיהם ולפי הגיון איש לא יכול לענות.
כשנשאל הרבי שאלה ראשונה ענה  בחיוך: "כידוע לכם, בטרם
התיישבתי עם הקהילה שלי בספרד, חיינו בפרו, בטרם הגיעה לשם
האינקוויזיציה הקדושה. באחד הסיורים שלי גיליתי מבנה נהדר עשוי
כולו מאבנים. אינני  יודע, האם היה זה מקדש של תושבים קדומים
או מבנה ציבורי, האינדיאנים שליוו אותי בעמם לא ידעו, אך דבר
אחד ידען  והאמינו בזה. בין אבני המבנה הייתה  בגובה 4 מטר אבן
אחת תקועה שאורכה היה  יותר מ-12 מטר ורוחבה 6 מטר. משקלה,
הערכתי היה כמה מאות טון. גם היום לא המציאו מכונות שהין
מסוגלות להרים משקל כזה ועוד לגובה של 4 מטר. האבן הענקית
הייתה תקועה בין שתי אבנים מעובדות בדיוק כזה, כמו בפסיפס
אבנים קטנות, מבלי שהיה צורך לצקת חומר כלשהו, כדי לסתום את
ההפרש בין שתי האבנים. מי שהכין את האבן, כך, שנכנסה בדיוק בין
שתים. כששאלתי את האינדיאנים, כופרים לפי השקפותיכם ופאגאנים
ענו בפה אחד: "מלאכים! הרוח הגדולה השולטת בעולם, ציווה עליהם
והם הרימו את האבן והניחו אותה בדיוק במקומה. מלאכים! האם
שכחתם במטרה להכשיל אותי על קיום מלאכים קדושים, שממלאים את
השמיים ושרים לפקודות אלוהים? האם כששאלתם אותי, חשבתם שאלוהים
מטייל בשוק ויחד עם הקהל הסקרנים מתבונן בסבל, שמרים אבן גדולה
מעל ראשו, אבן כבדה שאיש לא מסוגל  להרים. האם לא עלתה מיד
מחשבה: "מלכנו הגדול, הכל יכול, לא יהיה מסוגל להרים את האבן
הזאת? האם לא עלה על דעתכם, שלמלך יש תפקידים יותר נעלים
מלהתאמן או להתחרות בהרמת אבנים. להבדיל אלוהים, שברא לא אבן
כבדה, אלא את ספרד כולה יותר כבדה מאבן אחת, לא צריך להציג
לפניכם, כמו סבל עלוב את כוחותיו. די  לו להגיד שתי מלים:
"תרעד האדמה!" ומיד לא אבן אחת  אלא בניינים גדולים מתרוממים
באוויר ונופלים בחזרה, כמו משחקי ילדים או  שתי מלים אחרות
ומיד  מלאכם שלו שביקרו בערים סדום ועמורה, הופכים אותם לגל
הריסות ותחתן גם בני אדם, שאיבדו את כל אמונתם בו ומאום לא
נשאר מהם. לשאלה שלכם רק תשובה אחת: אין אבן שאלוהים יברא ולא
מסוגל להרים אותה לגובה הרצוי לו, כמו זאת הנמצאת עד היום
בפרו. האם הנחתי את דעתכם?"
אחרי דממה ארוכה נשמע שוב קולו הבוטח של ראש הישועים:
"לא ענית עדיין על השאלה השנייה והחשובה: "מי היה לפני
אלוהים?"
הרב לא היסס מיד לענות בקול בוטח:
"האלוהים היה, הווה ויהיה לעולם ועד ואין ראשון לפניו.
"את המשפט הזה אנו מכירים היטב, אבל לא ענית לנו על השאלה מי
היה לפניו?"
"עם כל הכבוד לך" ענה לו הרב, אינני מבין את השאלה שלך. הרי
אמרתי לך שאין ראשון לפניו!"
"אין דבר כזה, שאין ראשון לפניו" השיב לו בסבלנות המלך, "הנה
אני פדרו  רביעי, מלך ארגון הקדושה מולך על עמי, אבל לפני מלך
אלפונסו הרביעי ולפניו חימה השני."
"לכל אחד יש קודם" הוסיף ראש הישועים, "וכל תלמידי החדשים
יכולים למנות לך שורה קודמים, הנה ז'ואן הצעיר, הגד לרב זה,
שטוען שאין קודם לכל אחד, מי היו לפני חימה השני?"
"לפני חימה השני היה אלפונסו השלישי ולפני פדרו השלישי, ולפניו
חימה הראשון עד רמירו הראשון וסנצ'ו  הראשון ולפניהם..."
"תמשיך אסטבן!"
"ולפניהם שלטו המוסלמים, עד ש"רקונקיסטה" (הכיבוש מחדש) לא
גירשה אותם  ולפני המוסלמים ויזיגוטים ולפניהם הרומאים עם קטו
הזקן וטיבריוס וסקיפיו ולפניהם האיברים..."
"תודה רבה לך  אסטבן החרוץ. רואה אתה כבוד הרב שאין אחד יחידי,
שאין לו קודם, אבל משום מה מסתיר אתה את העבר של האלוהים שלך,
כי בטוח אני שכתבים הבבלים, שאתם יהודים הכנסתם קטעים שלמים
לתורה שלכם בבריאת העולם, בטח שמעתם על מרדוך, שקראו להם אדוני
ובל, שברא את העולם זמן רב לפני אלוהים וניצח את תיאמת, אם
האלים, שמשלה בחושך ונותרה אפילו בימי אלוהים בתור תהום, שכתוב
עליה "וחושך על פני תהום", שהייתה בטח לפני אלוהים, "ורוח
אלוהים מרחפת על פני המים". מי ברא את המים לפני אלוהים? ועוד
שאלות של אלים שהיו לפני אלוהים?".
"אנחנו חיים רק על פי התנ"ך הקדוש, שהוא קדוש גם לכם וכל
צירופים של אלים או מכשפות בבליות לתנ"ך שלנו הם זרים לנו."
"אתה מתגונן, כמו עם הארץ ולא כמו רב הקהילה ואתה צמוד למשפט
הילדותי, שאין  דבר שיש לו התחלה, כאילו התחלה, שאין מישהו או
משהו לפניו. כבוד המלך, אני מציע שנקציב לרב יהודי זה שבועיים
לתשובה הגיונית, ואם כעבור שבועיים לא ישיב לנו, מה שביקשנו,
חיילים של מסדר שלנו, יהיו רשאים להכריז בכל הכנסיות ובחוצות,
שהעם הנוצרי רשאי להוציא להורג כל היהודים במדינתנו."
"צר לי מאוד עליך, אדוני הרב, אבל אתה במו פיך אישרת את פסק
דין, שהציע ראש המסדר הדוש של הישועים, אישר המלך את דברי ראש
הישועים.

הרב יצא מהאסיפה כולו רצוץ. כל מה שהיה באמונתו יציב ובלתי
לשינוי, לפתע נהרס על ידי ציניקנים, שהעיזו להשוות קיום של
מלכים קטנים לקיום הנצחי של בורא העולם והעיזו לבקר את התנ"ך
המקודש על ידי שמות דומים ולבנות עליהם תורה שלימה על קיום
אלים, שכאילו קדמו לאלוהים אחד. הוא ציווה על השמש להקהיל מיד
את כל היהודים לבית הכנסת ושם גילה להם, על קנוניה של ישועים
השנואים, שיחד עם המלך החליטו לשים קץ לקהילה הקדושה. הייתה רק
עצה אחת, להתחנן לפני אבינו שבשמים, לצום ולהכאיב לעצמם, עד
שאבינו בשמים לא יעביר את הגזירה זאת. ומאז נשמע יומם ולילה
בכי של הורים וילדים קטנים והבתים נשארו חשוכים לאות האבל.
היום שהישועים קבעו אותו למתן התשובה, הפוגעת באמונה שלהם
התקרב. הרב במאמץ האחרון למצוא תשובה, שתספק אותם, יצא מהעיר
לשדה, כשבכי מר מרעיד את כל גופו. לפתע שמע צלילי חליל עליזים
וכשהתקרב  מצא  נער, כולו בקרעים, אך חלילו הוציא כל הזמן
צלילים יותר עליזים. היה זה רועה צאן, שהיה אוסף מבתים שונים
עדר קטן ובבוא הערב היה מחזיר אותו  לדיר שלו. כשהתקרב אליו
חייך אליו הנער:
"מה לך הרבי, לבכות בגלל שטויות כאלה של הגויים, שמנסים להיות
חכמים מהעם שאלפי שנים התגבר בעזרת הקדוש ברוך הוא על האויבים
שלו?"
וכשפירט לו הרב את דרישת המלך, שהציע ראש הישועים, פרץ בצחוק:
"הם רוצים לדעת מי היה לפני האלוהים, אין דבר יותר קל מזה. אם
תרשה לי, שלח אותי ואני אתן להם תשובה, שתספק אותם."
היה משהו בקולו, ששכנע את הרב. אמנם התפלא מאוד, כשהנער ביקש
ממנו חופן אגוזים, שתמיד החזיק בכיסו למען הדרדקים הקטנים,
שישחקו בהם בהפסקות בין עיון בספרי קודש ושינון פסוקים בעל פה.
הוא נתן בחפץ לב חופן לנער, שתקע אותו לכיסו:
"תנוח דעתך כבוד הרבי, הם יחזרו בהם מהגזירה, כאשר ישמעו את
תשובתי."
למחרת בבוקר ניגש הנער לארמונו של המלך. כשהתקרב לשער כיוונו
אליו המשמרות את החניתות:
"לאן מלוכלך שכמוך, מסריח בגללי צאן. האם אתה לא יודע, שרגליך
המלוכלכות דורכות על סף ארמון הוד מלכותו?"
"קודם כל אני לא מלוכלך ושנית בא בשם הרבי הקדוש, שמסר לי את
התשובה לאסיפת המכובדים, שמחכה לתשובה."
"ידוע לנו על אסיפת המכובדים ואנו מחכים לרב של העם, שיבוא
וימסור תשובה הגיונית.
"אני בא בשם הרב!" הצהיר בעוז הנער.
כשהוכנס על ידי החיילים לאולם האסיפה, התקבל בצחוק לגלגני:
"זהו הרב? איך הפך פתע כה קטן?"
"אני באתי בשם הרבי שאלוהים הפיל אותו על המיטה, כדי  שהרב לא
יצטרך  לשאת את שמו לשווא, אך הוא מסר לי את התשובה, כדי שלא
תחשבו, שהוא נסוג  מהוויכוח, אף באיום גירוש או השמדה."
"יכול היה לשלוח במקומו איזה חכם מבוגר ולא ילד!" קרא בזעם ראש
הישועים. "אינני ילד ולגבי גיל האם אלוהים לא מסר את גולית
הענק, שקילל את דת שלנו ואת אלוהינו בידי נער בגילי , בעתיד
דוד המלך?"
"אמנם זה נכון", הסכים אתו המלך, "אז מה היא תשובה?"
"אתחיל, שלמען לשכנע את הרב, מסרתם לו רשימת מלכים שקדמו להם
כל מיני עמים ששלטו ב"אי ספינה" שאתם קוראים היספניה והגעתם
לאיברים, שאני קראתי לכם "עברים", לא "בני ישראל", אלא עברים
ופתע נעלם המקור העשיר של הקודמים להם. אני בהיותי רועה צאן,
יש לי המון זמן, וחשבתי לי, מי קדם ל"עברים" שאתם קוראים
"איברים". ברור שהם לא היו מבני יעקב אלא מבני עשו האמיצים.
רשמתי בחול  כל השמות מבני עשו, ועשיתי חישוב אחורנית, מי קדם
להם עד שהגעתי לאדם הראשון. מי קדם לאדם הראשון? אף אחד, כי
אלוהים לא ברא אף אחד לפניו. אם כן  זה היה סוף השושלת של כבוד
המלך ולשווא תשאלו אותי, מי היה לפני האדם הראשון. אף אחד. שום
אדם. סוף! אלוהים ברא רק אחד ולפניו לא היה שום עצור, הדומה
לאדם, אפילו קוף."
"סיפור מעניין" העיר ראש הישועים. "האם אתה המצאת אותו  או
שהרבי שלך אמר להשכיל אותנו."
"אמרתי, שכשבן אדם יושב לבד במרעה כל מיני מחשבות באות אליו."
ענה הנער.
"ועכשיו תשובה, שכאילו מסר לך הרב."
"אולי אפשר להביא שולחן קטן, שכל הצופים יראו"
"אוהו. הוא מתכונן לאיזה "הוקוס פוקוס", שרוצה להראות לנו, כמו
דרך קוסמים" נשמעה קריאה מתוך הקהל.
"שום "הוקוס פוקוס" רבותיי. ברצוני להציג  לכבוד המלך חשבון
פשוט ואם הוא לא ידע, אנא תעזרו לו" ענה הנער. כשהביאו שולחן
קטן, הוציא מכיסיו שני חופני אגוזים ושפך אותם על השולחן.
"הוא מיד יהפוך אותם לעצי פרי, כפי שפקירים הודיים עושים עם
שתיל מנגו, העיר מישהו.
הנער לא הגיב  ופנה למלך:
"הוד מלכותו, לפניך שני חופני אגוזים, שהוצאתי מהכיסים. כדי
שלא תהיה אי הבנה, יואיל בטובו לספור אותם."
"זה הכל" חייך המלך, "כבר פחדתי שתעלים אותם מהשולחן."
"יספור נא, אדוני המלך."
"אחד... שתים... שלוש..."
"רגע, רגע... תסלח לי אדוני המלך. ככה יודע כל ילד קטן
לספור... אני מבקש ממך שתספור במספרים שהיו לפני אחד, שתים,
שלוש מצחיקים וידועים."
"כלומר  לא בספרות ערביות. אולי  רומיות. אונו... דואה...
טרס... ואולי אן... דואה... טרה... קאטר... אושמא אינס...
צוויי... דריי...?"
"עם כל הכבוד לך אדוני המלך... כל אלה הן  אותן ספרות, אך
בלשון עמים אחרים וידועים לבעלי שפות. מה שאני מתכוון, שתתחיל
לספור במספרים הקודמים לאחד, שתים, כלומר תתחיל בספרה שהייתה
לפני אחד..."
"לפני אחד? האם השתגעת? אין שום סיפרה לפני אחד!"
"אולי הוא מתכוון לחצי, שליש, רבע", התערב ראש הישועים.
"חצי, שליש, רבע הם חלק של אחד" ענה הנער, "אך  הם לא נמצאים
לפני אחד".
"ידידי הצעיר, המלומד, אין שום סיפרה שקודמת לאחד."
"מי אמר זאת?"
"איש לא אמר. זהו חוק שקיים מבריאת העולם. אין דבר לפני אחד!"
"אתה אמרת זאת ראש הנכבד של מסדר הישועים, כפי שאין סיפרה לפני
אחד, ככה אין שום אל לפני אלוהים. לא כל מיני שמות של כל מיני
עמים... אן... דה... טרוא... אינס... תוויי... דריי... יש רק
אלוהים אחד, שהיה הווה ויהיה והוא ברא את ארץ כנען, שאליה
ציווה ללכת לאבותינו ואם הוא לא היה מסתכל על גוש זה, הנקרא
היום ספרד, לא היו ערוצים וגאיות מלאים מים, ולא  היה מי שימלא
את התהומות לים או לאוקיינוס  והיה מעמיד בכניסה לים שני
שומרים בעלי שם עברי: סקילה, שסוקלת כל ספינה המתקרבת וחריבדה,
שמחריבה אותה לגמרי. ולא  נעמיד אבן ענקית, שנקרא הרי פירנאים
והעיקר לא הייתה ממלכת אראגוניה או קסטיליה. לא היה כלום.
מאומה... תוהו ובוהו... ותיאמת הבבלית הייתה שולטת בתהום
החשוכה, אבל למזלכם אלוהים ראה את זה והחליט להפוך לארץ גדולה
ומפורסמת בכל העולם. ולכן אומר הרבי, שעתה שוכב חולה ומחכה
לפסק דינכם, אל נא תשאלו ותחקרו, שאין ביכולתו של בן אדם החי
פחות ממאה שנים רק יום יום מתבונן לזריחת השמש, התפללו ושיבחו
אותו בכל  מיני שפות, שנתן לכם חיים וארץ  כזאת יפה. כל  זה
הודות לאלוהים שהיה והווה ויהיה. האם שכנעתי אתכם?"
מחיאות כפיים ספונטאניות פרצו מתוך הקהל:
אוויווה פאסטורה בלו!" (יחיה הרועה היפה).
וכשהשתתקו הקולות קם המלך והכריז:
מוכרח אני להודות ותסכימו אתי, שדבריך הנלהבים וחכמים שכנעו
אותי יותר ממאה הדרשות. הלוואי גם לנו יהיה נערים כאלה . תמסור
לכבוד הרב בשמי, שהגזירה שהוא חשש לפניה בוטלה, כל עוד אני
אחיה ואני הלאה אתגאה באישים, שהוציא העם הזה. דרוש החלמה מחלה
לכבוד הרב ויותר לא נדון בעניינים, שמעל הבנה שלנו. האסיפה
נגמרה ונא להודיע לעם הספרדי על החלטת המלך ונימוקיה. ועתה
בני, שתחזור עתה להנהיג צאנך, כשקצת תתבגר, בוא לארמוני וכפי
שידעת לנהוג צאן תעזור לי לנהוג את עמי.
תודה רבה שפתחת את עיני.