אני זקוקה לשקט. למין שקט של לפני הסערה. רגע לפני שמשהו יכה
בך וירחיק אותך מהמציאות. שקט של חופש. של מתיקות הירח המשתקף
בתוך ים הגשם. גשמי החורף. או הסתיו. אני זקוקה לגשם. הו, כן,
אני זקוקה לגשם. שיחלחל בתוך עורקיי, שיזין בי מנגינת העצב.
עצב, אני זקוקה לעצב. לעצב המתעתע של בדידות. לבדידות הוורודה
בתוך הכוס של מיץ תפוזים בצבע סגול. אני זקוקה לצבע סגול.
לצבוע בו את קירות החדר, מדרגות המרפסת ואת שמי התהום. אני
זקוקה לתהום. צעד, פסיעה אחת קדימה. תמיד עדיף ללכת לאחור. אני
זקוקה לאותיות. לחבר אותן יחדיו וליצור מילות הכאב. להחדירן
לנפש. לירוק אותן אל האוויר. לשחרר את הנשימות המזויפות הללו.
אני זקוקה לעיפרון. לצייר את החיים. גם אותם לצבוע בצבע סגול.
סגול מתכהה. אז אוכל לחלום חלומות ורודים. אני זקוקה לטעות.
לשכוח מהו הנכון. לא לדעת מהו השגוי. ולא להרגיש מהו המציאותי.
מהו החי. מהו הכלום. אני זקוקה לענן. להשפריץ ממנו טיפות מים.
טל של בוקר ערפילי. הו, אני כה זקוקה לערפל. לשבילי יער באמצע
הסתיו. לעוורון של חורף ערפילי. ושוב לגשם. לבגדים רטובים על
הגוף הסופגים את צבעי העצב ומלטפים.
למגע של חורף עצוב.


08.07.06
קיץ קיץ קיץ. די!