צבעתי את התקרה בכחול כדי שיהיו לך שמיים, אבל אמרת שזה לא
מספיק לך. אמרת שאת רוצה לרחף בשמיים, לחוש את האויר מתחת
לכנפיים.
פתחתי חלון כדי שיהיו לך שמיים, שתוכלי להתבונן בלבנה הגדולה
שמחייכת עלינו בלילה, שתביטי אל האופק בזמן שאת מלטפת אותי.
אבל את התבוננת בתכלת במבט מלא צער. רצית לרחף ביחד עם
הציפורים.
לא רציתי לוותר עלייך, עדיין לא. ואת חייכת אליי בדמעות
חנוקות. התחלת לצייר על הכחול שצבעתי. יצרת לך עולם קטן ופרטי
על התקרה מעלינו, וככל שניסיתי להבין אותך, הבנתי כמה שאת בתוך
כלוב.
התבוננתי בך, ילדה קטנה ומפוחדת, שמבקשת חיבוק ומנסה להרפות
מזרועותיי. התבוננתי בך, ואת התבוננת בשמיים, ביקשת להמזג עם
הכחול.
פרשתי כנפיים, ניסיתי לרחף ביחד איתך. משכתי אותך לכיוון הקרקע
מידי פעם, ומידי פעם זלגו לך דמעות.
התרתי את חבליי מעלייך. את ריחפת משוחררת לאור הלבנה, שחייכה,
אבל רק עלייך. וזה הספיק.
נשארתי בודד מתחת לתקרה שאת ציירת, מביט מבעד לחלון, מסתכל
עלייך מאושרת, האויר משחק בשערך. ואני נזכרתי שאני שיחקתי בו
פעם.
יש לך שמיים. בשבילי זה מספיק.